גדעון רפאל בן-מיכאל
קדיש וזיכרון בתוככי התופת
פורסם בעיתון "הצופה", עשרה בטבת תשס"ו, 10.1.206
הרבנות הראשית לישראל, בראשות הרבנים הראשיים הגאון הרב הרצוג ע"ה והגאון הרב עוזיאל ע"ה, קבעה את צום עשרה בטבת גם ליום הקדיש הכללי, לזכר הנספים בשואה שאין יודעים את יום מותם.
בלוח דינים ומנהגים בהוצאת "היכל שלמה" נכתב: "אור לעשירי בטבת מדליקים נר נשמה בכל בית, וכל מי שאין הוריו בחיים יאמר בתפילה קדיש יתום, גם אם אין לו קרובים שנספו בשואה, כי כל בית ישראל צריכים לבכות את השריפה אשר שרף ה'. בתפילת שחרית יאמרו אחרי קריאת התורה את האזכרה שנתחברה לזכר השואה".
בני עמנו לא המתינו לקביעת יום הקדיש הכללי. יש בידינו עדויות, שיהודים התפללו את תפילת הקדיש עוד בתוככי התופת. הקדיש הוא ביטוי נעלה לאמונתנו הצרופה בקב"ה.
ד"ר מאיר דבורז'צקי, ניצול שואה, מספר לנו על חבורת אומרי הקדיש במחנות: "עם הפטירות הראשונות של ה'מוזלמנים' (אסירים חלשים הנוטים למות), כאשר שלטונות המחנה התחילו להוציא את הגוויות ליער הקרוב לשם שריפתן, התארגנה במחנה קבוצה של 'קדיש-זאגער' (אומרי קדיש), הקבוצה הייתה מתגנבת בחשאי עם לילה, אל גופתו של האסיר שנפטר, והיו אומרים 'קדיש' אחריו, בטרם תישלח הגופה לשריפה. אמירת 'קדיש' זו בלילה, הייתה כרוכה בסכנה גדולה. אולם אלו שסיכנו את עצמם נהגו לומר: אם אין לנו אפשרות לשמור על כבודו של האסיר החי, אל נמנע מן האסיר המת את כבודו האחרון".
הרב אלתר מאיר, מספר לנו על הקדיש הגדול במחנה ההשמדה טרבלינקה: "והנה הגיעה שעת החיסול. הסיעו אותנו כבהמות לשחיטה והריגה. דומם קבלו עליהם את הדין, וכמו ששררה בכל היקום שתיקה בשעת מתן תורה, גם כאן הייתה הדממה יקומית. הם, המובלים לטבח נאלמו דום, לא הוציאו אפילו אנחה מפיהם. עשו מה שפקדו עליהם הנאצים הטמאים, נסעו, הלכו, התרחצו והכינו עצמם ליום פרידה.
לפני שהכניסו אותם לתנורי הגז עמד הרועה הרוחני רבי ירוחם הניישטטי ואמר: "דרכנו בחיים היא עכשיו האחרונה. כולנו מובלים להשמדה וכליון, האבות והאמהות עם ילדיהם יחד, לא תישאר נפש. וכשם שהשתיקה שלנו היא לא טבעית, כן סתימת הגולל על אפרנו, אם בכלל תהיה, טבעית תהא, והכול ישכח. לכן אני אומר לכם: נאמר בעצמנו את הקדיש שבזמנים כתיקונם היו אומרים אחרינו הבנים והקרובים. נצדיק עלינו את הדין ונקדש שמו של הקב"ה שמעשיו בוודאי מוצדקים וקדושים'.
ואז נשמע הקדיש הגדול, שהחריד את האריה מרבצו וכילה את כעסו בחסרי ישע אלה מתוך חרון אף פראי. כולם פתחו פיהם בקדושה ובטהרה ואמרו את הקדיש בהתעוררות רבה וכמעט מתוך שמחה שזכו לקדש את השם ברבים".
בספר הזיכרון לקהילת יאז'רנה, מובאת עדות על פעילותה של חברת הקדישא בעת התרחשות האקציות. "החברה קדישא ביאז'רנה (גליציה) וחברי 'נושאי המיטה', ידיהם היו מלאות 'עבודה' לאחר כל 'אקציה' של רצח. בשעת הרציחות התאספו כל איכרי הסביבה והסתכלו בשוויון נפש גמור איך יורים ביהודים הערומים. לאחר כל 'אקציה' נרתמו אנשי חברת קדישא ואספו את כל הנרצחים הקדושים מהרחובות והעבירו את גופותיהן לבית העלמין היהודי, שם הביאום לקבר ישראל בתוך קבר אחים המוני, ובסוף אמרו תפילת 'קדיש'".
נזכור ואל נשכח. רובם של הקדושים שנרצחו, לא הובאו לקבר ישראל. עצמותיהם פזורות ברחבי פולין ואירופה, בגיאיות ההריגה ובאתרי מחנות ההשמדה. נזכיר ביום העשרה בטבת-יום הקדיש הכללי את הקדושים ונתפלל לעילוי נשמתם "אל נקמות, שופט הארץ, זכור את נחלי הדם שנשפך כמים, דמי אבות ובנים, אמהות ועולליהם, רבנן ותלמידיהם, והשב גמול שבעתיים לצוררי עמך. שוועת 'שמע ישראל', שזעקו הלקוחים למוות, אַל תידום, ואנקת המעונים תעלה לפני כסא כבודך, לנקום במהרה בימינו לעינינו, את נקמת דם בניך ובנותיך הקדושים והטהורים, שלא זכו לבוא לקבר ישראל, ככתוב: 'כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו". "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".
קדיש וזיכרון בתוככי התופת
פורסם בעיתון "הצופה", עשרה בטבת תשס"ו, 10.1.206
הרבנות הראשית לישראל, בראשות הרבנים הראשיים הגאון הרב הרצוג ע"ה והגאון הרב עוזיאל ע"ה, קבעה את צום עשרה בטבת גם ליום הקדיש הכללי, לזכר הנספים בשואה שאין יודעים את יום מותם.
בלוח דינים ומנהגים בהוצאת "היכל שלמה" נכתב: "אור לעשירי בטבת מדליקים נר נשמה בכל בית, וכל מי שאין הוריו בחיים יאמר בתפילה קדיש יתום, גם אם אין לו קרובים שנספו בשואה, כי כל בית ישראל צריכים לבכות את השריפה אשר שרף ה'. בתפילת שחרית יאמרו אחרי קריאת התורה את האזכרה שנתחברה לזכר השואה".
בני עמנו לא המתינו לקביעת יום הקדיש הכללי. יש בידינו עדויות, שיהודים התפללו את תפילת הקדיש עוד בתוככי התופת. הקדיש הוא ביטוי נעלה לאמונתנו הצרופה בקב"ה.
ד"ר מאיר דבורז'צקי, ניצול שואה, מספר לנו על חבורת אומרי הקדיש במחנות: "עם הפטירות הראשונות של ה'מוזלמנים' (אסירים חלשים הנוטים למות), כאשר שלטונות המחנה התחילו להוציא את הגוויות ליער הקרוב לשם שריפתן, התארגנה במחנה קבוצה של 'קדיש-זאגער' (אומרי קדיש), הקבוצה הייתה מתגנבת בחשאי עם לילה, אל גופתו של האסיר שנפטר, והיו אומרים 'קדיש' אחריו, בטרם תישלח הגופה לשריפה. אמירת 'קדיש' זו בלילה, הייתה כרוכה בסכנה גדולה. אולם אלו שסיכנו את עצמם נהגו לומר: אם אין לנו אפשרות לשמור על כבודו של האסיר החי, אל נמנע מן האסיר המת את כבודו האחרון".
הרב אלתר מאיר, מספר לנו על הקדיש הגדול במחנה ההשמדה טרבלינקה: "והנה הגיעה שעת החיסול. הסיעו אותנו כבהמות לשחיטה והריגה. דומם קבלו עליהם את הדין, וכמו ששררה בכל היקום שתיקה בשעת מתן תורה, גם כאן הייתה הדממה יקומית. הם, המובלים לטבח נאלמו דום, לא הוציאו אפילו אנחה מפיהם. עשו מה שפקדו עליהם הנאצים הטמאים, נסעו, הלכו, התרחצו והכינו עצמם ליום פרידה.
לפני שהכניסו אותם לתנורי הגז עמד הרועה הרוחני רבי ירוחם הניישטטי ואמר: "דרכנו בחיים היא עכשיו האחרונה. כולנו מובלים להשמדה וכליון, האבות והאמהות עם ילדיהם יחד, לא תישאר נפש. וכשם שהשתיקה שלנו היא לא טבעית, כן סתימת הגולל על אפרנו, אם בכלל תהיה, טבעית תהא, והכול ישכח. לכן אני אומר לכם: נאמר בעצמנו את הקדיש שבזמנים כתיקונם היו אומרים אחרינו הבנים והקרובים. נצדיק עלינו את הדין ונקדש שמו של הקב"ה שמעשיו בוודאי מוצדקים וקדושים'.
ואז נשמע הקדיש הגדול, שהחריד את האריה מרבצו וכילה את כעסו בחסרי ישע אלה מתוך חרון אף פראי. כולם פתחו פיהם בקדושה ובטהרה ואמרו את הקדיש בהתעוררות רבה וכמעט מתוך שמחה שזכו לקדש את השם ברבים".
בספר הזיכרון לקהילת יאז'רנה, מובאת עדות על פעילותה של חברת הקדישא בעת התרחשות האקציות. "החברה קדישא ביאז'רנה (גליציה) וחברי 'נושאי המיטה', ידיהם היו מלאות 'עבודה' לאחר כל 'אקציה' של רצח. בשעת הרציחות התאספו כל איכרי הסביבה והסתכלו בשוויון נפש גמור איך יורים ביהודים הערומים. לאחר כל 'אקציה' נרתמו אנשי חברת קדישא ואספו את כל הנרצחים הקדושים מהרחובות והעבירו את גופותיהן לבית העלמין היהודי, שם הביאום לקבר ישראל בתוך קבר אחים המוני, ובסוף אמרו תפילת 'קדיש'".
נזכור ואל נשכח. רובם של הקדושים שנרצחו, לא הובאו לקבר ישראל. עצמותיהם פזורות ברחבי פולין ואירופה, בגיאיות ההריגה ובאתרי מחנות ההשמדה. נזכיר ביום העשרה בטבת-יום הקדיש הכללי את הקדושים ונתפלל לעילוי נשמתם "אל נקמות, שופט הארץ, זכור את נחלי הדם שנשפך כמים, דמי אבות ובנים, אמהות ועולליהם, רבנן ותלמידיהם, והשב גמול שבעתיים לצוררי עמך. שוועת 'שמע ישראל', שזעקו הלקוחים למוות, אַל תידום, ואנקת המעונים תעלה לפני כסא כבודך, לנקום במהרה בימינו לעינינו, את נקמת דם בניך ובנותיך הקדושים והטהורים, שלא זכו לבוא לקבר ישראל, ככתוב: 'כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו". "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה