גדעון רפאל בן-מיכאל
האיש שהיה שם
האיש שהיה שם
פורסם ב"מקור ראשון", טו כסלו תש"ע, 2.11.09
מעת לעת אני מספר על דמויות מופת מאנשי הציונות הדתית. הפעם אני רוצה לספר על משה פורת, אוד מוצל מתופת השואה, חבר קיבוץ שלוחות, מחנך דגול וצנוע אשר לקח על עצמו לספר את קורות השואה דרך סיפורו האישי לאלפי תלמידים בבתי הספר ובמשלחות הנוער לפולין.
משה פורת נולד בהאידונאנאש, בצפון מזרחה של הונגריה. את בר-המצוה "חגג" במרתף של בית חרושת ללבנים בדברצן, ששימש כתחנת ריכוז של יהודי האזור לפני הישלחם לאושוויץ. זה היה בקיץ 1944, חודשים אחדים לאחר השתלטות הגרמנים על הונגריה וסגירתם של היהודים בגטאות במקומותיהם. בשל צירוף מקרים חריג הגיע הנער משה עם אמו ואחיו למחנה עבודה בווינה ומשם במצעד המוות למאוטהאוזן. עשרות מבני משפחתו מצאו את מותם במחנות העבודה והמוות - ביניהם אביו, אמו ואחיו הבכור.
משה, מצא עוז ותעצומות נפש לקום ולהתרומם מאפר השואה. בעודו באיטליה, התגייס להגנה ועבר הכשרה צבאית. בעיצומה של מלחמת הקוממיות הגיע ארצה כמגוייס גח``ל - והוא כמעט בן 17 שנה. לאחר שנת הכשרה בכפר הנוער הדתי, הגיע לקבוצת שלוחות שבעמק בית שאן, עוד בטרם עלתה הקבוצה למקומה הנוכחי. עסק במגוון עבודות ותפקידים: נוטע, קומונר בבני עקיבא, מורה ומדריך בחברת נוער, שליח עלייה בדרום אפריקה ורודסיה; וכן עסק בחינוך בשירותי רווחה ובענייני בטחון בקיבוצו ובמועצה האזורית.
בספרו "באמונה בחסד וברחמים" הוא פורש את סיפורם של ילדים שגורשו בקיץ 1944 עם אמם מעיירת הולדתם לעבר אושוויץ, אך נקלעו לעבודת כפיית בווינה. לקראת סוף המלחמה מצאו עצמם מורדפים במצעד המוות למאוטהוזן, שם זכו להקביל את הצבא האמריקאי ששחררם מן העבדות. עד שהגיעו למחוז חפצם - ארץ ישראל - היה עליהם להיטלטל ולחצות גבולות במשך שלוש שנים.
רק שלושים שנה לאחר השואה, בשנת תשל"ו-1976 נפתח סגור ליבו, כאשר נענה למורה נילי מבית הספר המשותף של משקי הקיבוץ הדתי בשדה אליהו לספר על קורותיו בשואה לתלמידי התיכון.
משה מקדיש עיתותיו בהנחלת זיכרון השואה לבני הנוער. הוא מופיע בבתי הספר ומצטרף כאיש עדות למשלחות בני הנוער לפולין. משה ניחן ביכולת מופלאה לספר את קורותיו לבני הנוער. הינו מחנך מעולה, הממלא את שליחותו בדביקות, ברגישות, במסירות רבה והכל בהתנדבות.
משה קיבל מאות מכתבי תגובה מבני נוער. הוא כינסם בספר "קשר בל ינתק" – מכתבים אל "סבא משה". מהמכתבים, הינך למד, מה עוצמתה החינוכית-ערכית של מתן עדות בפני תלמידים.
כותבת נעמה: "תמיד היו לי שאלות וספקות בקשר לאמונה, אבל השבוע חשבתי על קרובי משפחתי ועליך. ראיתי, איך אתה כמותם, עברת כל-כך הרבה תלאות וייסורים ונשארת יהודי מאמין ושומר מצוות. לכן, גם אם יש לי בעיות עם הנושא והרבה שאלות, אני מרגישה חובה מסוימת וגם רצון חזק מאד לנסות ולמצוא את הדרך להאמין, מכיוון שאתה הצלחת, אין שום סיבה בעולם שאני לא אוכל".
כותבת אדווה: "אין לי שושלת משפחתית שהייתה בשואה ותמיד איכשהו בתת מודע, זה הפריע לי. הרגשתי רע עם זה וקשה לי להסביר למה. זה נשמע ממש מוזר ואפילו אני לא מבינה את זה אבל ככה הרגשתי. וברגשות לא שולטים. כך שאף פעם לא שמעתי סיפורים מבני משפחה על מה שעבר עליהם 'שם' ולא יכולתי להתרגש איתם.
במסע הזה חשתי שבעצם כל עם ישראל הוא מעין משפחה גדולה ומיוחדת תודות לך! במסע הזה. לאט לאט נבנתה לי תחושה שאני יכולה לפנות אליך בחופשיות כמעט גמורה, לדבר איתך ולשתף אותך, ממש כמו סבא.
עכשיו אני מרגישה שאני אחת מצאצאי ניצולי השואה, ואני גאה בזה ומתכוונת לזכור זאת ולהזכיר לכולם".
מעת לעת אני מספר על דמויות מופת מאנשי הציונות הדתית. הפעם אני רוצה לספר על משה פורת, אוד מוצל מתופת השואה, חבר קיבוץ שלוחות, מחנך דגול וצנוע אשר לקח על עצמו לספר את קורות השואה דרך סיפורו האישי לאלפי תלמידים בבתי הספר ובמשלחות הנוער לפולין.
משה פורת נולד בהאידונאנאש, בצפון מזרחה של הונגריה. את בר-המצוה "חגג" במרתף של בית חרושת ללבנים בדברצן, ששימש כתחנת ריכוז של יהודי האזור לפני הישלחם לאושוויץ. זה היה בקיץ 1944, חודשים אחדים לאחר השתלטות הגרמנים על הונגריה וסגירתם של היהודים בגטאות במקומותיהם. בשל צירוף מקרים חריג הגיע הנער משה עם אמו ואחיו למחנה עבודה בווינה ומשם במצעד המוות למאוטהאוזן. עשרות מבני משפחתו מצאו את מותם במחנות העבודה והמוות - ביניהם אביו, אמו ואחיו הבכור.
משה, מצא עוז ותעצומות נפש לקום ולהתרומם מאפר השואה. בעודו באיטליה, התגייס להגנה ועבר הכשרה צבאית. בעיצומה של מלחמת הקוממיות הגיע ארצה כמגוייס גח``ל - והוא כמעט בן 17 שנה. לאחר שנת הכשרה בכפר הנוער הדתי, הגיע לקבוצת שלוחות שבעמק בית שאן, עוד בטרם עלתה הקבוצה למקומה הנוכחי. עסק במגוון עבודות ותפקידים: נוטע, קומונר בבני עקיבא, מורה ומדריך בחברת נוער, שליח עלייה בדרום אפריקה ורודסיה; וכן עסק בחינוך בשירותי רווחה ובענייני בטחון בקיבוצו ובמועצה האזורית.
בספרו "באמונה בחסד וברחמים" הוא פורש את סיפורם של ילדים שגורשו בקיץ 1944 עם אמם מעיירת הולדתם לעבר אושוויץ, אך נקלעו לעבודת כפיית בווינה. לקראת סוף המלחמה מצאו עצמם מורדפים במצעד המוות למאוטהוזן, שם זכו להקביל את הצבא האמריקאי ששחררם מן העבדות. עד שהגיעו למחוז חפצם - ארץ ישראל - היה עליהם להיטלטל ולחצות גבולות במשך שלוש שנים.
רק שלושים שנה לאחר השואה, בשנת תשל"ו-1976 נפתח סגור ליבו, כאשר נענה למורה נילי מבית הספר המשותף של משקי הקיבוץ הדתי בשדה אליהו לספר על קורותיו בשואה לתלמידי התיכון.
משה מקדיש עיתותיו בהנחלת זיכרון השואה לבני הנוער. הוא מופיע בבתי הספר ומצטרף כאיש עדות למשלחות בני הנוער לפולין. משה ניחן ביכולת מופלאה לספר את קורותיו לבני הנוער. הינו מחנך מעולה, הממלא את שליחותו בדביקות, ברגישות, במסירות רבה והכל בהתנדבות.
משה קיבל מאות מכתבי תגובה מבני נוער. הוא כינסם בספר "קשר בל ינתק" – מכתבים אל "סבא משה". מהמכתבים, הינך למד, מה עוצמתה החינוכית-ערכית של מתן עדות בפני תלמידים.
כותבת נעמה: "תמיד היו לי שאלות וספקות בקשר לאמונה, אבל השבוע חשבתי על קרובי משפחתי ועליך. ראיתי, איך אתה כמותם, עברת כל-כך הרבה תלאות וייסורים ונשארת יהודי מאמין ושומר מצוות. לכן, גם אם יש לי בעיות עם הנושא והרבה שאלות, אני מרגישה חובה מסוימת וגם רצון חזק מאד לנסות ולמצוא את הדרך להאמין, מכיוון שאתה הצלחת, אין שום סיבה בעולם שאני לא אוכל".
כותבת אדווה: "אין לי שושלת משפחתית שהייתה בשואה ותמיד איכשהו בתת מודע, זה הפריע לי. הרגשתי רע עם זה וקשה לי להסביר למה. זה נשמע ממש מוזר ואפילו אני לא מבינה את זה אבל ככה הרגשתי. וברגשות לא שולטים. כך שאף פעם לא שמעתי סיפורים מבני משפחה על מה שעבר עליהם 'שם' ולא יכולתי להתרגש איתם.
במסע הזה חשתי שבעצם כל עם ישראל הוא מעין משפחה גדולה ומיוחדת תודות לך! במסע הזה. לאט לאט נבנתה לי תחושה שאני יכולה לפנות אליך בחופשיות כמעט גמורה, לדבר איתך ולשתף אותך, ממש כמו סבא.
עכשיו אני מרגישה שאני אחת מצאצאי ניצולי השואה, ואני גאה בזה ומתכוונת לזכור זאת ולהזכיר לכולם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה