גדעון רפאל בן-מיכאל

קבלת שבת ברכבת לאושוויץ
פורסם בעיתון "מקור ראשון", ה בטבת תש"ע, 22.12.2009

במסגרת עיסוקי בחקר השואה, אני מעיין בעדויות רבות. תמיד, אני נפעם ונרגש לקרוא עדויות של אנשים המתארים את עמידתם הרוחנית האיתנה בשואה ונתינת משמעות קיומית לאורח החיים והמסורת היהודית וכיצד הם שומרים על צלם האדם, בתקווה להישרד ממכונת ההשמדה הגרמנית. הנאצים יכלו לשלוט על גופו של האדם, אך הם לא יכלו לשלוט ברוחו ובנשמתו. זאת הסיבה, מדוע רוח האדם היהודי ניצחה בשואה.

לצערי הרב, העדויות החשובות על ניצחון הרוח של היהודים בשואה לא תמיד מגיעות לידיעת התלמידים ולציבור הרחב. בבתי הספר מלמדים את ההיסטוריה של השואה, אך לא מלמדים, כיצד יהודים הכריעו הכרעות מוסריות בדילמות שעמדו בפניהם או כיצד שמרו בדביקות על נכסי הרוח של העם היהודי. בכוחי הדל, באמצעות ביטאון "שמירת זיכרון השואה" שאני עורך, אני משתדל להביא לידיעת קוראים רבים עדויות בנושא זה. כך אני עושה גם עתה.

הנה לפניכם, עדות קצרה של יעקב וינברג, אוד מוצל מאש, המספר לנו על "קבלת שבת" שהתקיימה בקרון רכבת דחוס וצפוף שהיה בדרכו מהונגריה למחנה המוות אושוויץ. היה זה בערב ראש חודש סיוון תש"ד.
"למרות המועקה שבלב, מתגברים לרגע קט על המשבר הנפשי בו אנו שרויים. ובעיקר – האימהות והאבות שבינינו! לאט לאט נשלפים מתוך "הפעקאליך" נרות שבת. לרגע נדמה שאנו חולמים בהקיץ... קשה מאוד לעצור את הרגשות שהשתלטו עלינו. אלה פורצים כמו להבה מתוך אש ואין איש שיהיה מסוגל לעצור בעדם...

חזיון לא רגיל נתגלה לנגד עינינו – כשאימהות ואבות אינם מסתירים את רחשי-ליבם. כשדמעות חונקות את גרונותיהם. ולפתע אתה מגלה מחזה שטרם התנסית בו. כמעט בלי יוצא מהכלל, יושבי הקרונות מתייפחים כמו ילדים קטנים. קשה להאמין שאנו עדים למחזה יוצא דופן זה, והלב מסרב להשלים עם הגורל המר.

הקרון האפל למחצה וגדוש אנשים מתמלא לך פתאום תוכן חדש. אורות של שבת והרהורים. זה רגע שקשה להשתחרר ממנו. ולרגע אף נדמה לך שאתה שומע את קולו של אבא כפי שזה היה נהוג בבית הקורא בקול: "ילדים, איפה אתם"? "שלמה'לה, יענקעל'ה, דויד'קה – בואו, בואו! ואל תשכחו לקחת איתכם את הסידור". "כן אבא" – חוזרים הדברים ומצלצלים באוזנינו כאילו קרה הדבר זה עתה. הפעם כאילו ביקשנו להרגיע את אבא ולומר לו: "הפעם לא נאחר! כן, אבא היקר! נזכור את דבריך".

כאילו אני מדמיין לעצמי ורואה בחלום את יום שישי בטרם מצאנו עצמנו כאן: בבית, על יד שולחנות ערוכים, זה עתה חוזרים הביתה מבית הכנסת, אווירת חג ושמחה מקבלת אותנו בכניסה הביתה. נרות השבת הדולקות ויין לקידוש מקדמים את פנינו. על השולחן שתי חלות מכוסות במפת "שבת שלום" ואבא פותח בשיר המסורתי "שלום עליכם", ואנו, הילדים, מצטרפים במקהלה ופוצחים בשירה אדירה "שלום עליכם"... ואימא מתגודדת במטבח ומכינה מעדנים לארוחה החגיגית. ניגון ה"שלום עליכם" מתמשך והולך. כולם בלי יוצא מהכלל נסחבים בהתלהבות למעגל השירה שנשפך מתוך הלב כמו מעיין מתגבר. ולרגע אתה שוכח מה אדיר כוחו של שבֶת אחים גם יחד.

רגע אחד! האם אני חולם בהקיץ? והאם כל זה קרה במציאות? הלב מסרב להאמין שכל זה קרה אך אתמול... וכעת, אתה יושב בצוותא עם המשפחות בקרונות בקר ועושה דרכך לעבר אושוויץ".