גדעון רפאל בן-מיכאל
לזכור ולא לשכוח!
פורסם בעיתון "מקור ראשון", יג בטבת תשע"א, 20.12.2010
עתה, לקראת יום הקדיש, אני ניצב מול פני ארון הספרים שבו נמצאים ספרי הזיכרון לקהילות הקודש שנחרבו והושמדו בשואה. ספרים המזדקרים כמצבות, המספרות את עולם הרוח של הקהילות וקורותיהן בתקופת השואה. "מסדר הנופלים" של 6 מיליון יהודים.
מתי מעט ששרדו את השואה, כתבו את דבריהם מדם ליבם. הם, בעדותיהם משמשים הם פה לנרצחים וזועקים את זעקתם.
אני מושיט ידי לארון הספרים ונוטל לידי באופן מקרי את ספר הזיכרון לקהילת מוסטי- ויאֶלקֶה. אני עובר דף אחר דף וקורא את העדויות המזעזעות. באחד הדפים, אני מוצא את שירו של אברהם אקנר: "אנו חבים לכם". כאשר קראתי את השיר, חשתי מיד ששיר זה מבטא את חובתנו כלפי הנרצחים: לזכור ולא לשכוח! עלינו מוטלת החובה לומר קדיש לעילוי נשמתם. כך כתב:
אנו חבים לכם מצבה –
לא משיש ולא מגזית,
לא באותיות זהב חרותה
וגם לא יבער בה לפיד.
לא הובלנו אֶתכֶם לקבר ישראל
ולא השתטחנו עליו בחודש אלול,
מקום קבורתכם לא נודע –
ייסורינו הם בלי גבול.
את קברותיכם לא פקדנו,
לא אמרנו קדיש-יתום.
ימי שבעה לא ישבנו –
אי הקבר ואי המקום?
טמנו אתכם בתוך גופינו הפצועים,
עמוק בליבותינו חרוטה הדמות.
צער ויגון מלווים דרכינו,
אבלנו מתמיד – וכל יום התייחדות.
לא הקימונו לכם מצבה,
לא משיש ולא מגזית,
רק מדמעות שקפאו בעינינו
יוקדת בלבנו אש התמיד.
דוניה רוזן כשהייתה בת 12, הסתתרה ביער לאחר רצח בני משפחתה. בתאריך 23.6.1943 כתבה ביומנה ("ידידי היער", הוצא' יד ושם):
"מוכרחה אני לכתוב, מוכרחה, כי גם לאחר מותי רוצה אני לשוחח אתכם, אתכם בני-אדם שנגאלתם כבר. רוצה אני שמילים אלו יקשרוני אליכם. רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן לפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו, שתקחו נקם באותם הפושעים שידם האכזרית הוציאה אותנו מן החיים. רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו – פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים. כי מאמינה אני באמונה שלימה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדיכם עתיד טוב יותר, ואז לא ישוב אותו רשע שהשתלט על העולם והפך את החיים לגיהנום".
הרב חיים רבינוביץ, רבה האחרון של שידלובצה. בהיותו עם עדתו באחת מרכבות המוות לטרבלינקה חיזק את עדתו בדברי תורה ונחמה ודרש את דרשתו האחרונה. הקרונות היו קרונות להובלת בהמות ומוקפות בתיל דוקרני כדי למנוע בריחה. עדיין הם נוסעים שלושה ימים ומים לא באו אל פיהם. מותשים היו.
בקרון אחר, ר' יצחק שטיימן שהיה עסקן בשידלובצה הוציא נרות מכיסיו, חילק אותם והדליקם. וכך אמר: "אחים יהודים, היות ולא יישאר מי שיאמר 'קדיש', לכן אחים, הבה ונתפלל את תפילתנו האחרונה, וכולנו ביחד, נאמר 'קדיש-יתום', אחרי-עצמנו אנו. מיד התכנסו כולם, והתפללו בהתלהבות עצומה 'תפילת מנחה', ואמרו 'קדיש', תוך בכייה גדולה, בפעם האחרונה בחייהם 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא' " (י.אייבשיץ:"ככתבם").
רויטל וינר, תלמידה מישראל, בעת מסעה עם בני-נוער לפולין, בהיותה באתר מחנה טרבלינקה, עמדה נוכח 17,000 מצבות אבן לזכר הקהילות היהודיות שהושמדו בשואה, מצבות אשר המחישו לה את גודל אסון השואה. במקום הארור הזה, התבשלו המילים לשיר שכתבה לאחר ששבה ארצה. כך כתבה:
אנו חבים לכם מצבה –
לא משיש ולא מגזית,
לא באותיות זהב חרותה
וגם לא יבער בה לפיד.
לא הובלנו אֶתכֶם לקבר ישראל
ולא השתטחנו עליו בחודש אלול,
מקום קבורתכם לא נודע –
ייסורינו הם בלי גבול.
את קברותיכם לא פקדנו,
לא אמרנו קדיש-יתום.
ימי שבעה לא ישבנו –
אי הקבר ואי המקום?
טמנו אתכם בתוך גופינו הפצועים,
עמוק בליבותינו חרוטה הדמות.
צער ויגון מלווים דרכינו,
אבלנו מתמיד – וכל יום התייחדות.
לא הקימונו לכם מצבה,
לא משיש ולא מגזית,
רק מדמעות שקפאו בעינינו
יוקדת בלבנו אש התמיד.
דוניה רוזן כשהייתה בת 12, הסתתרה ביער לאחר רצח בני משפחתה. בתאריך 23.6.1943 כתבה ביומנה ("ידידי היער", הוצא' יד ושם):
"מוכרחה אני לכתוב, מוכרחה, כי גם לאחר מותי רוצה אני לשוחח אתכם, אתכם בני-אדם שנגאלתם כבר. רוצה אני שמילים אלו יקשרוני אליכם. רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן לפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו, שתקחו נקם באותם הפושעים שידם האכזרית הוציאה אותנו מן החיים. רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו – פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים. כי מאמינה אני באמונה שלימה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדיכם עתיד טוב יותר, ואז לא ישוב אותו רשע שהשתלט על העולם והפך את החיים לגיהנום".
הרב חיים רבינוביץ, רבה האחרון של שידלובצה. בהיותו עם עדתו באחת מרכבות המוות לטרבלינקה חיזק את עדתו בדברי תורה ונחמה ודרש את דרשתו האחרונה. הקרונות היו קרונות להובלת בהמות ומוקפות בתיל דוקרני כדי למנוע בריחה. עדיין הם נוסעים שלושה ימים ומים לא באו אל פיהם. מותשים היו.
בקרון אחר, ר' יצחק שטיימן שהיה עסקן בשידלובצה הוציא נרות מכיסיו, חילק אותם והדליקם. וכך אמר: "אחים יהודים, היות ולא יישאר מי שיאמר 'קדיש', לכן אחים, הבה ונתפלל את תפילתנו האחרונה, וכולנו ביחד, נאמר 'קדיש-יתום', אחרי-עצמנו אנו. מיד התכנסו כולם, והתפללו בהתלהבות עצומה 'תפילת מנחה', ואמרו 'קדיש', תוך בכייה גדולה, בפעם האחרונה בחייהם 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא' " (י.אייבשיץ:"ככתבם").
רויטל וינר, תלמידה מישראל, בעת מסעה עם בני-נוער לפולין, בהיותה באתר מחנה טרבלינקה, עמדה נוכח 17,000 מצבות אבן לזכר הקהילות היהודיות שהושמדו בשואה, מצבות אשר המחישו לה את גודל אסון השואה. במקום הארור הזה, התבשלו המילים לשיר שכתבה לאחר ששבה ארצה. כך כתבה:
יושבת כאן מול אלפי קהילות,
קהילות של יהודים שהושמדו.
הן הושמדו עד האיש האחרון.
כמעט.
כי כמעט לכל קהילה יש את האדם שלה,
הקבוצה, אלו ששרדו, ניצלו, ברחו.
אני מקווה שלכל קהילה באמת נשאר שריד,
אך מה שבטוח, לקהילה היהודית נשאר שריד!
כי כל יהודי ששרד, הוא חלק מקהילה יהודית שלמה,
קהילה שהנאצים ניסו להשמיד, אך לא הצליחו.
הנאצים לא הצליחו להשמיד את כולנו,
כי כולנו ביחד היינו חזקים.
וגם אם לכל ניצול וניצול,
יש את הסיפור שלו,
כל הסיפורים יחד, משולבים לפאזל אחד,
שמשותף לכל העם היהודי,
וזהו סיפור על מלחמה,
על אומץ,
על העזה.
סיפור על גבורה.
נזכור ביום זה את כל אחינו בית ישראל שנרצחו בשואה. רובנו לא יודעים את יום מיתתם של הקדושים הי"ד, לכן ראוי שכל משפחה תדליק בביתה נר זיכרון ואחד מבני המשפחה שמותר לו לומר 'קדיש' יאמר 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא...'.
קהילות של יהודים שהושמדו.
הן הושמדו עד האיש האחרון.
כמעט.
כי כמעט לכל קהילה יש את האדם שלה,
הקבוצה, אלו ששרדו, ניצלו, ברחו.
אני מקווה שלכל קהילה באמת נשאר שריד,
אך מה שבטוח, לקהילה היהודית נשאר שריד!
כי כל יהודי ששרד, הוא חלק מקהילה יהודית שלמה,
קהילה שהנאצים ניסו להשמיד, אך לא הצליחו.
הנאצים לא הצליחו להשמיד את כולנו,
כי כולנו ביחד היינו חזקים.
וגם אם לכל ניצול וניצול,
יש את הסיפור שלו,
כל הסיפורים יחד, משולבים לפאזל אחד,
שמשותף לכל העם היהודי,
וזהו סיפור על מלחמה,
על אומץ,
על העזה.
סיפור על גבורה.
נזכור ביום זה את כל אחינו בית ישראל שנרצחו בשואה. רובנו לא יודעים את יום מיתתם של הקדושים הי"ד, לכן ראוי שכל משפחה תדליק בביתה נר זיכרון ואחד מבני המשפחה שמותר לו לומר 'קדיש' יאמר 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא...'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה