19.4.2012

גדעון רפאל בן-מיכאל
הדיוויזיה הליטאית (היהודית) ה-16

במלחמת העולם השנייה, שרתו בצבא האדום 500,000 יהודים, מהם נפלו בקרבות 200,000 יהודים ו-160,772 קיבלו עיטורי הצטיינות. במסגרת הצבא האדום פעלה הדיוויזיה הליטאית (היהודית) ה-16. רבים, אינם מכירים את סיפורה המופלא של הדיוויזיה.
חשבתי, שמן הראוי שצעירים ומבוגרים יכירו את לחימתם וגבורתם של יהודים בצבא האדום בתקופת השואה. זאת הסיבה לכתיבת מאמרי.

בשלהי שנת 1941, התקבלה החלטה להקים דיוויזיה (אוגדה) ליטאית ע"י הפיקוד העליון של הכוחות המזוינים בראשותו של סטאלין ולגייס לשורותיה את הפליטים מליטא, שהיו מפוזרים ברחבי המדינה, אזרחים ותיקים ממוצא ליטאי ולצרף אליהם את הלוחמים הליטאיים מיחידות הקורפוס הליטאי הטריטוריאלי ה-29, אשר נסוגו יחד עם הצבא האדום.

היה זה אחד המקרים הבודדים של כינון אוגדה צבאית לפי סימן היכר לאומי. השיקולים להקמתה של הדיוויזיה היו פוליטיים מובהקים, במטרה להפגין כלפי העולם את הסולידאריות וההזדהות של העם הליטאי, כחלק אינטגראלי מהעם הסובייטי, עם מאבקו נגד גרמניה הנאצית. במבט לטווח ארוך הקמתה של הדיוויזיה הליטאית נועדה לבסס את אחיזתה של ברית-המועצות ברפובליקות הבלטיות בתום המלחמה. בהתאם לשיקולים אלה הוקמו גם הדיביזיה הלטבית (שלקחה חלק בקרבות על הגנת מוסקבה) והקורפוס האסטוני.

הפליטים היהודיים מליטא, ובמיוחד הצעירים שבהם, קיבלו בברכה ובסיפוק רב את הידיעה על הקמתה של הדיוויזיה הליטאית ובהמוניהם הביעו את נכונותם להתגייס לשורות הצבא האדום כדי להצטרף למאבק המזוין נגד גרמניה הנאצית.

דיוויזיית חי"ר מספר 16 בצבא האדום שכללה בזמן השיא כ-12,000 לוחמים, הייתה מורכבת מקומץ ליטאים, מספר ניכר של רוסים והמון רב של יהודים, מאלה שהצליחו לברוח מליטא, ביוני 1941, עם הפלישה הנאצית. בתקופת השיא היוו היהודים למעלה מ-50 אחוז, כלומר הם היו החטיבה הלאומית הגדולה ביותר בתוך הדיוויזיה, וזאת הן מבחינה יחסית והן מבחינת מוחלטת.

הטירונים שהגיעו בתחילת 1942 לקלט של הדיוויזיה, בעיירה באלאכנא, חשו שזו "דיוויזיה של יהודים לכל דבר". וכך גם כינו אותה ימים רבים לאחר מכן, עד אחרי הקרבות הכבדים ב-1943 בחזית אוריול, שם קיפחו חייהם, המוני חיילים יהודים.

פרופ' דב לוין כותב, שאחת התופעות המרכזיות והאופייניות שהסתמנה בדיוויזיה מן היום הראשון להקמתה, הייתה: השליטה המוחלטת כמעט של האידיש, כשפת יומיום בפי החיילים היהודים, שאגב דיברו בה בפרהסיה ובלי שום הרגשת אי נעימות, כפי שהיה למשל בצבא הפולני ובצבאות אחרים.

בדיוויזיה הליטאית דיברו "מאמע לשון" בעתות רגיעה וגם בקרבות. בשפה זו שרו החיילים שירי לכת, עת צעדו בסך בחוצות באלאכנא וטולא, בניצוחו של המורה לייבל וואדשאוו.

בשפה זו הוביל המפקד משה בודנובסקי את חייליו להתקפה בחזית אוריול. בשפה זו מתובלת בביטויים עסיסיים, מנשה העגלון זירז את סוסיו שהובילו פגזים לקו הראשון. בשפה זו היו חיילים מעודדים זה את זה, בלהט הקרב, בקריאות כמו – "פאר אונזערע טאטעס און מאמעס" (בעד אבותינו ואמותינו) ולא פעם נשמעו בחזית זעקות נפגעים שכללו מילים כמו – "שמע ישראל" וכדומה.

הייתה זו מציאות תוססת שבה באו לידי ביטוי גילויים ספונטאניים, כמו שירה בציבור, באידיש ובעברית, ריקוד "הורה" ותפילה בציבור.

נוצר אפילו פולקלור עממי מחיי היומיום בצבא. כך למשל, נכללו באוצר המילים לקראת היציאה לחזית, הביטויים הבאים: "מען גיט א טייטל" (כלומר: מחלקים רובים) "מען טיילט תכריכים" (הכוונה לחלוקת מדי הסוואה לבנים בקרבות בתנאי שלג).

הדברים הגיעו לידי כך, שגם פקודות צבאיות היו מועברות לעיתים (בעיקר בדרג הנמוך) באידיש. שהרי גם נותן הפקודה וגם המקבל אותה היו: או יוצאי אותה עיירה או תלמידי אותה כיתה, או חברי אותה תנועה, ובעיר הם היו רגילים לדבר אידיש עוד בטרם התגייסו לצבא. אין תימה שמידת השימוש בשפה זו היוותה סימן-היכר מובהק למידת המעורבות והפופולאריות של מפקד זה או אחר בקרב חייליו. סימן ההזדהות המובהק בין יהודי ליהודי: "עמך", ואפילו במערכת הקשר בין יחידות משנה אפשר היה להיתקן ב"קודים" מוצפנים, כמו "גלילה" (כלומר – צפון) נגבה (כלומר – דרום) וכיוצא באלה.

הייתה זו תופעה מיוחדת במינה בצבא האדום ואולי גם בצבאות האחרים. כך למשל, משהתקרב יום היציאה לחזית, כונסו מאות חיילים יהודיים לכנס מיוחד בו הופיעו בנאומים יהודיים: בדקלומים יהודיים. כשהתגברה התביעה לבעלות הברית לפתיחת חזית שנייה והוחלט על הצורך בגיוס דעת הקהל פתחה הנהגת הדיוויזיה במסע הסברה לעידוד כתיבת מכתבים בכל שפה (כולל אידיש ואף עברית) לכל מדינות בעלות הברית (כולל ארץ-ישראל), במגמה לגולל בפני קרובי המשפחה והמכרים את הנושא. כמובן, הוראה זו בוצעה ברצון, וכן ההתכתבות מילאה במידה מסוימת גם פונקציה של חיפוש קרובים ומסירת אינפורמציה על גורל היהודים משני עברי החזית.

הודות לכך גם גברה ההתכתבות עם ארץ-ישראל. למכתבים ולחבילות שהגיעו משם ושהכילו לפעמים מצות, לוחות שנה ומצרכים שונים. נודע גם ערך סמלי והם עוררו הד רחב בין כלל החיילים היהודים. התרגשות מיוחדת עוררו בולי הדואר עם כתובות עבריות.

החיילים היהודים בדיוויזיה הליטאית מילאו תפקידים חשובים במישור הקרבי. מסתבר שאותם הבחורים והבחורות מערי ליטא ועיירותיה השכילו בנוסף לטיפוח הרוח היהודית לאומית, להוכיח בצורה אפקטיבית את כוחם גם בתחומי הלחימה השונים (כמו גם בפיקוד, בהדרכה, בהנדסה קרבית וברפואה) ועל הכל במעשי גבורה אמיתיים, המונעים ברגש נקמה! בעד עצמה מדברת העובדה, שמתוך קרוב ל-150 יהודים שקיבלו את אות הגיבור ברית המועצות בצבא האדום – 5 מהם נלחמו במסגרת הדיוויזיה הליטאית והם: מפקד חטיבה רס"ן ליאונדי בובר, טוראי בוריס צינדל וטר"ש הירש אוז'פאליס, סמ"ר קלמן שור (עלה ב-1979) ואחרון חביב – רס"ן דאז לאחר מכן אל"מ, וולף ווילנסקי, שזכה לעלות לישראל אחרי 11 שנות המתנה.

במשך הימים נוצרה בקרב הלוחמים היהודים מעין "דעת קהל" פנימית שעודדה את הלחימה גם מבחינה יהודית גרידא. ואכן כבר בטבילת האש הראשונה הפתיעו היהודים (סטודנטים, תלמידים, זבנים ובחורי ישיבה מאתמול). ויהי הדבר לפלא: "בעת האימונים לא יכולתי להקים את היהודים על הרגליים, טען לאחר קרב תופת – מפקד חטיבה 167 – ואילו בשעת הקרב לא יכולתי להשכיב אותם. הם הסתערו בקומה זקופה מול האויב ורדפו אותו בחירוף נפש".

לא בכדי פזורים בשדות הכפר אלקסייבקה שבאזור אוריול, מאות ואולי אלפי קברים של חיילים יהודים שנפלו שם בעת הקרבות, לא פחות אולי נפלו לאחר מכן כשהצבא האדום התקדם מערבה: בביילורוסיה, בליטא גופא ובקורלנדיה שם זכו כבר רק מעטים מהם ל-8 במאי 1945, הוא יום הניצחון.

אברהם קרצ'מר שהיה קפיטן (סרן) בדיוויזיה מספר בזיכרונותיו:
הדיוויזיה הליטאית הייתה תופעה מיוחדת במינה בתנועות ההתנגדות היהודיות נגד גרמניה הנאצית וזאת הן מבחינת ריכוז לוחמים יהודים של כמעט 5,000 איש באוגדה קרבית אחת והן מבחינת משך הלוחמה האקטיבית, החל מסוף שנת 1942 ועד ליומה האחרון של המלחמה ב-8 במאי 1945.

רשמית הייתה זאת הדיוויזיה הליטאית בצבא האדום, אולם למעשה רבים מלוחמיה – חיילים וקצינים בכל הדרגים היו יהודים.

לחמנו תחת דגל זר ועל אדמת ניכר, אולם היה ברור לכולנו שזוהי מלחמתנו – מלחמת יהודים. הסיסמה "הרוג את
הגרמני!" עלתה בקנה אחד עם הרגשות שפעמו בלבבות לוחמיה היהודיים של הדיביזיה. הלוחמים היהודים בדיוויזיה היו בעיקר צעירים, בגיל 30-18, חלקם דוברי עברית, חניכי תנועות נוער ציוניות, חברי ארגוני סטודנטים ציוניים, תלמידים לשעבר של רשת החינוך המפוארת בערי ליטא ועיירותיה.

השנאה למרצחים הנאצים, הרצון העז לנקום את דמם של ההורים, האחים והאחיות והתודעה הלאומית העמוקה והשורשית היוו את הקרקע שהצמיחה גילויי גבורה ואומץ לב המוניים. זאת הייתה תופעה נדירה ויחידה במינה
בתקופה ההיא, בטרם צה"ל, כשאלפי לוחמים יהודיים ביחידות קרביות של חיל רגלים, תותחני שדה, תותחני נ"ט, חיל הנדסה, חיל רפואה וכו', תחת פיקודם של מח"טים, מג"דים, מ"פאים, מ"מים ומ"כים יהודיים נטלו חלק בקרבות מרים ורווי דם, במשך שנתיים וחצי רצופות, הדפו מאות התקפות של האויב, הסתערו על עמדותיו, הביסו והניסו אותו עד לחופי הים הבלטי ופרוסיה המזרחית.

דרכה הקרבית של הדיוויזיה הליטאית החלה בקרבות החורף המרים בפברואר-מרץ 1943 בערבות אוריול המושלגות. הדיוויזיה נטלה חלק בקרבות הקיץ הידועים (יולי 1943) ב"קשת" אוריול-קורסק, הדפה בהצלחה את כל התקפות האויב, עברה למתקפת נגד ושחררה שטחים נרחבים בכיוון אוריול-בריאנסק של החזית המרכזית. בתקופת סתיו 1943 – אביב 1944 ניהלה הדיוויזיה קרבות קשים בביצות ויערות ביילורוסיה, בגזרת ויטבסק-פולוצק. את דרכה הקרבית המשיכה הדיוויזיה על אדמת ליטא, בקרבות במבואות העיר שאוולי ובפריצה המוחצת דרך חבל ז'מאיטיה בכיוון הניימן, ביציאה לגבול עם גרמניה ובכיבוש עיר הנמל קלייפדה (ממל) שעל חוף הים הבלטי.

את מסלול הקרבות השלימה הדיוויזיה בגזרת טוקומס-ליבאווה בקורלנד שבלטביה, שבה היו מכותרות עוצבות הרייכסוור. שם אולצו הגרמנים להניח א נשקם לרגלי אלפי חיילים יהודיים מהדיביזיה הליטאית.

לאורך כל דרכה הקרבית של הדיוויזיה הליטאית פזורים קברי אחים וקברים בודדים של לוחמים יהודיים ובהם קבר האחים הענקי, שנכרה באדמתו הקפואה של הכפר הרוסי אלקסייבקה שבחבל אוריול.

כמעט כל הלוחמים היהודיים של הדיוויזיה הליטאית שנשארו בחיים עלו לארץ: בודדים בנתיבי "הבריחה" וההעפלה, חלקם בתור "דפטריאנטים" לפולין ורובם בתחילת שנות השבעים, כאשר נפרצה הדרך לעלייה מברית-המועצות.

לצידם של אותות ההצטיינות שהלוחמים קיבלו בשדה הקרב מתנוססים גם האותות "עלה" – עיטור לוחמי המדינה ו"אות הלוחם נגד הנאצים", שהוענקו להם על ידי מדינת ישראל. בכך יש משום הכרה רשמית, שמאבקם של הלוחמים היהודיים בשורות הצבא האדום נגד הנאצים, היה חלק בלתי נפרד ממאבקו העיקש של העם היהודי על הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל.

הריכוז הגבוה של לוחמים יהודיים ביחידות השונות הטביע את חותמו על אופייה היהודי של הדיביזיה בהווי ובחיי היום-יום של הלוחמים. החיילים דיברו ביניהם וגם עם מפקדיהם היהודיים באידיש. תופעה מאוד נפוצה בקרב החיילים הייתה שירה בציבור באידיש ולפעמים אפילו בעברית. במסעות הרגליים הארוכים והמפרכים שירי עם יהודיים. לפעמים, כשמישהו מהפוליטרוקים היהודים לא היה בסביבה, העזנו אפילו, בחוג צר של חברים לתנועות הנוער, לשיר בקול חרישי שירים עבריים – "ביום קיץ, יום חום" של ביאליק, "שחקי שחקי על החלומות" של טשרניחובסקי ואחרים.

בימי חג ומועד ובמיוחד בימים הנוראים היו לוחמים דתיים מתארגנים במניינים ומקיימים תפילות (הליטוראקים ידעו את התפילות בעל-פה ולא נזקקו למחזורי תפילות).

במקרים נדירים, כשלאחד הלוחמים היהודים הייתה מגיעה חבילה מן הארץ, החגיגה הייתה משותפת לכל חיילי היחידה. עטיפות של סבון, ממתקים או קופסאות ריקות מסיגריות היו עוברות כמו קמיע מיד ליד. בקרב הלוחמים רווחו על ענייני דיומא, צ'יזבטים מהולים בהומור ה"ליטואקי" השנון והתפתח סלנג צבאי מקורי:


- תרגילי סדר, מסע רגלי – "האקן אין פוס" (להכות ברגל)
- פציעה קלה – "א קלוגע רענע" (פציעה חכמה)
- לישון – "דערלאנגען אין אויג" (להרביץבעין)
- לשרוד – "ארויסטראגן די קוטנע" (לחלץ את הקיבה)
- נהרג – "אוועקגעלייגט די לעפל" (הניח את הכף)
- חותלת – "גורארדייסקע שטיוול" (המגפיים של הגוורדיה)
- מרק דליל וכחוש – "וואלגע, וואלגע" (וולגה, וולגה)
- גריסי פנינה – "גווארדייסקע רייז" (אורז של הגוורדיה)

היחסים בין הלוחמים ומפקדיהם היהודים היו חבריים. רבים היו המקורבים. כשהמפקד והפיקוד היו בני אותה עיר או עיירה, תלמידים מאותו בית ספר או חברים לאותה תנועת-נוער.

לייב שמש מספר בזיכרונותיו:
עד ה-17 באוקטובר, ללא הפסקה, המשיכו הגרמנים להכות בעמדותינו, כשהם מצרפים להתקפות הנגד גם טנקים וכוחות אוויר, אולם אנו עצרנו אותם בהצלחה. בסופו של דבר, לאחר קרב כבד, כבשה חטיבה 167 את פלקינו. זכורים לי, בין היתר, שני מעשי גבורה: חייל מן הגדוד השני, שלמה ורפול, שנפצע קשה, סירב להרפות מן המקלע שלו, ורק לאחר שפלקינו שוחררה הסכים להתפנות לבית החולים. באותה חטיבה, בראש מחלקה אחרת, פרץ מפקד המחלקה, סמל גלז, עם חייליו אל הקו הקדמי של האויב. כשנפל גלז לפתע, והוא פצוע בגבו, נתקפו החיילים
בהלה, ומתוך אובדן עשתונות נשכבו ונדבקו אל האדמה הקפואה. בשארית כוחותיו ובקול צרוד פקד עליהם "קדימה מוות לגרמנים", קם על רגליו ובראש המחלקה פרץ לתוך חפירות האויב.
גם כאן, כמובן לא חסרו מעשי גבורה. שלושה חיילים, הסייר יופה, החובש קנטור וסמל ליטאי, שאת שמו שכחתי, המשיכו בהסתערותם קדימה, מבלי לראות, כי שאר החברים נעצרו. משהבחינו בהם הגרמנים וביקשו לתפוס אותם חיים, הכריז יופה בקול: "אנו נתגונן עד הכדור האחרון ואת זה האחרון נשאיר לעצמנו, האויב לא ייקח אותנו חיים!" הסמל הליטאי וקנטור החלו לזחול בכיוון יחידתם, בעוד יופה מחפה עליהם באש תת-מקלע שלו. הסמל נפצע.
יופה פקד על קנטור להמטיר אש על האויב בצרורות ארוכים, והוא עצמו לקח את הסמל הפצוע על גבו והביא אותו אל שוחתו. כל השלושה זכו באותות הצטיינות. לייזר מילנר, רב-סמל, השתתף בעורף האויב, שבה הציל וחילץ משדה-הקרב פצועים. לייזר זכה בגמול, עיטור "על אומץ-לב".

צבי טורגל מספר בזיכרונותיו:
אני חוזר לחפירה ובודק את מכשיר הקשר שלי והנה שומע אני את חיים גלזר צועק אלי: גרישה, מכתב בשבילך, נדמה לי מביתך! אני שומט את השפופרת ואץ לקראת המכתב. ידיי רועדות, זיעה מכה את פניי, אני מכיר את כתיבתה של אחותי, שהייתה בימים ההם באוזבקיסטן, ואין אני מאמין למראה עיניי. המציאות היא זו או חלום.

כשקראתי את השורות הראשונות נשמט המכתב מידי והמשפט הראשון ריחף לנגד עיניי: אחי היקר, בחודש יוני 1942 נרצחה אמנו האהובה בידי החיות הנאציות. אני רוצה לבכות ואיני יכול, ליבי נתאבן, אני נאחז בחבריי העומדים על ידי, שציפו בקוצר רוח לבשורות טובות מהבית ושמא גם ייוודע להם משהו על משפחותיהם.

המבצע התחיל, אני רבוץ בחפירה וחושב על דבר אחד, כיצד לנקום בעד אמי שנרצחה ובעד הנותרים הנמקים ברעב במחנות ההסגר הגרמניים. מעמדותינו נישאות יריות עזות נפץ של תותחים וכלי זין אחרים. אף האויב אינו רובץ בחיבוק ידיים. הוא עונה, וברד של כדורים ניתך עלינו והדים עזים של פגזים מתפוצצים מהדדים על ידינו.
התותחים שלנו יורים בלי הפסק. מזמן לזמן נשמע קולו של המפקד הנותן הוראות אש. אני צועק בתוך החפירה, כי הקשר שחיבר אותנו לגדוד הרגלי השני נותק לי, המקשר גרשונס יצא לתקן את הכבל, אך כבר עברו שעתיים והוא לא שב. אני צועק מתוך החפירה, כי אני עצמי אלך, אלא שחברי הרבוץ על ידי עוצר בי בהסבירו לי, כי מפחד אני היום וכי לא אשוב, כשם שלא שב גרשונס. אף על פי כן אני יוצא בזחילה מן הבור, אני גורר עמי את המכשיר ופונה למפקדי ואומר לו, שאני הולך לתקן את הכבל שנותק, הוא הסתכל בי וכאילו הבין לרוחי, אמר: לך, נקום, אך היזהר, צעיר הינך לימים ועליך לחיות.

על ארבעתיים התחלתי לזחול קדימה ולהתרחק מהעמדה שלי. אני גורר עמי את החוט, שבו עלי לתקן את הניתוק. דרך מסומנת אין לי. אני מתפתל על בטני על פני שדה האויב הממוקש והחרוש מפגזים מתפוצצים. מתפתל וזוחל. פה ושם מוטלים חיילים הרוגים, שאין להכיר כיצד נהרגו. אני ממשיך בדרכי הקשה. רעיון אחד השתלט עלי, כיצד להגיע למקום הניתוק. אני מבין את חשיבות הקשר בינינו לבין גדוד הרגלים השני. אני חש אפיסת-כוחות. על אף הכפור העז שטוף אני כולי זיעה. והנה הגעתי סוף-סוף למקום שנגמר קו הטלפון שלי.

אני מתחיל לחפש במבטי, כדי למצוא את קצהו השני של הכבל, שקפץ לאחר ניתוקו. לאחר חיפושים ארוכים אני מוצא את קצהו השני ומתחיל לחברו, אלא שכאן קורה הדבר האיום. לפתע התפוצץ פגז על-ידי. מהפגיעה אני נופל על פני, כדי לא לקבל את המוות בעיניים פקוחות. לפתע אני חש חום בידי, אני מרגיש כאילו ידי שותקה. אצבעותיי
התכווצו כאגרוף, אין אני יכול להניען. אני אוזר כוחותיי האחרונים ומחבר את שתי הקצוות באופן ארעי בידי האחת ומחזיקם בחוזקה של יתפרדו.

אני חש מרגע לרגע שאני נחלש והולך. כל מיני מחשבות עולות במוחי המביכות אותי לאור מצבי, אך את החוטים איני עוזב. אני מחזיקם חזק כאוצר יקר. תקווה אחת קיננה עוד בליבי – להיחלץ מן הגיהינום, שבו אני שרוי.

לפתע אני שומע מרחוק את צעקות הצבא שלנו המתקיף, שמחה מציפה אותי, שמחה של אדם בסכנה בראותו במו עיניו עזרה מגיעה. קבוצת חיילם מתקרבת אלי והם שואלים על מעשי כאן. קשה לי לומר היום, אם זה היה משמחה או מחולשה, אך בקושי יכולתי להסביר להם בקצרה בשל מה אני שוכב כאן. שני חיילים הרימוני מהארץ, שמוני באברזין-שדה והביאוני לנקודת העזרה הראשונה של יחידתם. ברגע שהרופא קרע מעלי את מעילי ואת כותנתי,
הבחנתי בזרם דם פורץ מתחת לבגדים האלה. ושוב אין אני זוכר עוד דבר, איבדתי את הכרתי. התעוררתי מעלפוני במרפאת השדה, ואני מתחיל להיזכר את שקרה לי ומדוע אני נמצא כאן.
מנתחים את ידי הימנית ומעבירים אותי לבית-חולים, אשר במחוז איוונובסק. שנה שכבתי בבית-החולים, וכאשר השתחררתי זיכוני במדליית "הכוכב אדום" בעד המבצע הזה בחזית.

לא הייתי החייל היחידי, שנלחם בכל מאודו בחיה הנאצית. משום שלנו היהודים היה גם חשבון משלנו בחשבון הכללי עם גרמניה הנאצית.

ד"ר סולומון אטאמוק, ששירת בדיוויזיה הליטאית מדווח כי בידי הארגון הישראלי של ותיקי הדיוויזיה הליטאית ה-16 מצויה רשימה ובה 1,250 שמות של לוחמים יהודים שנפלו. רובם היו צעירים, אשר זה עתה החלו את חייהם הבוגרים, או השאירו נשים צעירות וילדים. בין הנספים היו אבות ובנים, אחים מלידה וקרובי משפחה.

על פי רשימה בלתי שלמה, נלחמו נגד הנאצים בדיוויזיה הליטאית יותר מ-4,500 יהודים. היו אלה אנשים, אשר עד פרוץ המלחמה למדו (באידיש) בבתי ספר יהודיים, במכללת "אורט", דיברו "מאמע-לשון" ושרו שירי אידיש.

רובם המכריע של שרידי הדיוויזיה (חלקם פצועים ונכים) זכו לעלות לישראל ולהשתלב בה יחד עם בניהם ונכדיהם. לא פחות סמלית ומרשימה העובדה שמדינת ישראל אימצה את הלוחמים היהודים של יחידה מפוארת זו.

זכר גבורתם וקרבנם של חיילי יחידה זו, כמו גם של יתר החיילים היהודיים שלחמו בנאצים ובשותפיהם, יישאר שמור בין דפי תולדות האומה, כי גם בשרתם בצבא זר, הם נלחמו במידה רבה את מלחמת היהודים, כפי שביטא זאת בצורה קולעת אחד משרידי הדיוויזיה הליטאית: "הייתה זו אומנם דיוויזיה אדומה, אולם תוכנה היה כחול-לבן".

ביום רביעי, י"ג אלול תשל"ט (5.9.1979) התקיים טכס לוויה, שבו הביאו את אפר חללי הדיוויזיה הליטאית ה-16, שהוטמן בחלקת חללי מערכות ישראל בהר הזיתים בירושלים.

מקורות:

רודינצקי ישראל, שיין יעקב (עורכים): "הדרך אל הניצחון– לוחמים יהודים בדיוויזיה הליטאית ה-16 1945-1942", מועצת לוחמי הדיוויזיה הליטאית ה-16 על יד איגוד יוצאי ליטא בישראל, תשנ"ט-1999.(זיכרונותיהם של לוחמים).

לוין דב: מדבריו בכנס, פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, העורך: לזר חיים, כרך ה, מספר 51, עמ' 51-49.

בן-מיכאל גדעון רפאל (עורך): "לוחמים יהודים בצבא האדום בתקופת השואה", ביטאון שמירת זיכרון השואה" מספר 38, חשוון תשע"ב-נובמבר 2011.

גדעון רפאל בן-מיכאל
סדר פסח בשואה
במחנות ההשמדה והריכוז לא הייתה כל אפשרות לקיים את סדר הפסח כהלכתו. האסירים היהודים לא ויתרו. הם רצו בכל מאודם לשמור על זהותם היהודית בתנאים הקשים ביותר. במאמצים רבים תוך סיכון
נפשם ובתנאי מחתרת הם קיימו את "סדר הפסח".
גולדה כ"ץ-קיבל מספרת בעדותה, כיצד "שמרו" על חג הפסח באמצעות הדמיון היוצר. היא וחברותיה קיימו את ליל הסדר "כהלכתו" בזכות נערה חסידית שהביאה עמה סידור תפילה למחנה אושוויץ. את היין, המצות, מאכלי "קערת
הסדר" והסעודה עצמה העלו בדמיונם היוצר. זוהי דוגמא עילאית להישרדות באמצעים רוחניים.

כך היא מספרת בעדותה:
באושוויץ הכניסו אותנו לצריפים שהיו מיועדים מראש לנשים. ה"קאפואיות" או ה"שטובנדינסט" [הממונות על הצריפים], בלי הבדל אם היו גרמניות או יהודיות, התייחסו אלינו בלי רחמים, גידפו והרביצו, הרעיבו על כל דבר של מה בכך.

בין הנערות שהובאו באותה עת לאושוויץ – קיץ 1944 – הייתה נערה מבית חסידי. היא הביאה אִתָה סידור קטן שקיבלה מאביה החסיד. בצד העטיפה בפנים הודבק "לוח" יהודי בכתב-יד, בו פורטו כל חגי ומועדי ישראל. כל הנערות השגיחו, בסודי-סודות, בשבע עיניים על האוצר הזה שחלילה לא תשלוט בו עינא בישא. בשעה שהיינו בטוחות שכל בעלי התפקידים נעלמו מן הצריף, הוציאה הנערה את האוצר והתחילה להקריא לפנינו פרקי
תהילים. היא קראה את הפסוקים בהדגשה מיוחדת, כמו למשל, תיאור ההולם אותנו: "כמוץ אשר תנדפנו רוח", וכולנו הקשבנו בנשימה עצורה. הנערה המשיכה לקרוא, ובעינינו הייתה נראית כמו דבורה הנביאה – "אז ישובו רשעים לשאולה", "וברשת זו טמנו, נלכדה רגלם"... היא ידעה לתרגם ולהסביר את משמעות הפסוקים. דבריה היו לנו כצרי, כתרופת-פלא, התעודדנו והתנחמנו. הזלנו דמעות של רגיעה. באותן שעות הלילה פסוקי התהילים של הנערה מהונגריה, עוררו בנו תקווה.

ימים ספורים לפני חג הפסח, כפי שצוין ב"לוח", שאלנו את הנערה החסידית, מה היא חושבת, איך נוכל לערוך את ה"סדר" בתוך כל הסחי והלכלוך שבצריף? מצה אין לרפואה? יום לפני פסח אמרה לנו הנערה, בשעות הערב המאוחרת, שהיא חושבת שמחר, בליל הסדר, נערוך את ה"סדר" לאחר חצות הלילה, בדיוק כפי שערכו את הסדר האנוסים בספרד. ואשר בנוגע למצות ושאר אביזרים השייכים לטקס הסדר, כל אחת תחשוב בדמיונה כאילו המצות,
היין ושאר הדברים הנחוצים לסדר אמנם קיימים, כפי שהיינו רגילות, כל אחת אצל הוריה בבית. אני – אמרה הנערה מהונגריה – אקרא את ה"הגדה" מתוך הסידור. כל אחת מכן תדליק נרות החג בדמיונה. אני אקדש על הכוס, ואתן תלקקו באצבע על שפתותיכן, כאילו אתן שותות מיין הקידוש, ותאמרו "אמן"!

אכן היה זה ליל-שימורים שיישאר חרות בזיכרוני לכל ימי חיי. ה"סדר" ארך עד אור הבוקר. בגלל השעה המאוחרת וכן בגלל הפחד שמא נופרע באמצע, דילגה הנערה החסידית על כמה קטעי פזמונים מן ה"ההגדה", וסיימנו ב"חסל סידור פסח כהלכתו" ו"לשנה הבאה בירושלים"!.
זכותה של אותה צדיקה תעמוד לנו ולכל ישראל, אמן.

פרופ' יפה אליאך מספרת על סדר פסח שערך הרבי מבלוז'ב, רבי ישראל שפירא במחנה ברגן-בלזן. הרבי כמנהגו החל להסביר את דברי ההגדה. אולם אותו לילה אפל בברגן-בלזן היו למילות ההגדה העתיקות משמעות מיוחדת במינה.


"לילה" – אמר הרבי – פירושו ליל גלות, חושך וסבל. "בוקר" משמעותו גאולה, תקווה ואור. "מדוע שונים סבל זה, לילה זה, שואה זו מכל התלאות והצרות אשר פקדו את העם היהודי בעבר?" איש לא השיב לשאלת הרבי.

ורבי ישראל שפירא המשיך: "מה נשתנה סבל זה, שואה זו מכל הלילות, מכל הצרות שפקדו את אבותינו בעבר? "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה". בעבר בכל הלילות הארוכים בגלות אנו היהודים אכלנו גם חמץ וגם מצה. חמץ, פירושו לחם שתפח, מצה פירושה לחם שטוח ללא כל גובה, בעבר, בלילות-הגלות, היו לנו גם ימים של התרוממות הרוח, רגעים של יצירה, אבל הלילה הזה, בתקופת השואה, כולו מצה. אנו נמצאים בשפל המדרגה, בעמק-הבכא, ללא כל התרוממות, ללא כל מרגוע".

"אבל אל נא תתייאשו, ידידיי הצעירים" – המשיך הרבי בקול נסוך ביטחון – "כי תקופה זו היא אתחלתא דגאולה. כתוב בהגדה, 'עבדים היינו לפרעה במצרים'. המילה 'עבדים' היא ראשי תיבות של 'דוד בן ישי עבדך משיחך'. אנו עבדים במחנות ההסגר הנאציים ובגטאות. אנו שראינו את הרגעים האפלים ביותר בתולדות האנושות. אנו שראינו את שקיעתה של אירופה הנאורה – עוד נזכה ונראה את אור הגאולה. כי בטרם יבוא האור הגדול יהיה חושך מוחלט, כפי שנאמר על ידי נביאנו זכריה: 'והיה לעת ערב יהיה אור' והנביא ישעיהו אמר: 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול יושבי בארץ צלמוות אור נגה עליהם'.


אלינו, ילדים יקרים, נתכוונו הנביאים כאשר ניבאו מה שניבאו. אנו היושבים בגיא צלמוות, נחיה ונזכה לראות את אור הגאולה".

הסדר נגמר. אי-שם למעלה בשמיים הירח כוסה בעננים שחורים. הרבי נשק לכל ילד במצחו והבטיח להם כי הקץ ללילה האפל ביותר בתולדות האנושות בוא יבוא ולעם היהודי, הטוב שבעמים, תבוא גאולה שלמה. הילדים חזרו לצריפים, עבדים צעירים בעידן חדש, עויין וחרש לכל צעקותיהם. אולם כולם בטוחים היו כי בהד צעדיהם על אדמת ברגן-בלזן הרוויה דם, הם שומעים את קול פעמי המשיח. 


סרט וידיאו: סדר פסח אחרון בגטו ורשה.

גדעון רפאל בן-מיכאל
העברת לפיד הזיכרון
המאמר פורסם בעיתון "מקור ראשון", כו ניסן תשע"ב, 18.4.2012
משפט אייכמן התקיים שש-עשרה שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. הציבור בישראל ובעולם כולו נחשף, באמצעות עדויות מצמררות ומרגשות, למעשי הרצח והזוועה של הגרמנים בשואה מחד, ולמעשי גבורתם ועמידתם הרוחנית של היהודים מאידך.
עד למשפט הייתה רתיעה של שרידי השואה מסיפור קורותיהם, מחשש שהציבור – ואפילו בני משפחתם – לא יאמינו לסיפורים, וכן מתוך רצון לסוכך על ילדיהם מתיאור הסבל והזוועות הקשות שעברו. במקביל, בציבור הישראלי בן הארץ לא הורגשה פתיחות לשמוע את קולותיהם של מי שהגיעו מן התופת.
על הרקע הזה, משפטו של אייכמן היווה שינוי בתודעת זיכרון השואה וציון דרך משמעותי בהנצחתה. לפתע, רבים מהשרידים פתחו את סגור ליבם ונוצרה פתיחות לשמוע ולהאזין לדבריהם. לפתע, נוצרה אלומת אור שהבהירה לעם ישראל ולעולם כולו שנספי השואה לא הלכו כצאן לטבח.
לאחר המשפט, שרידים רבים כתבו את קורותיהם בשואה בספרים, בחוברות ומסרו עדויות ל'יד ושם'. השרידים אזרו עוז ותעצומות נפש, וסיפרו גם את סיפורם האישי בפני תלמידי בתי-הספר. הם היוו מוקד מרכזי בימי עיון במכונים ללימודיהשואה הפזורים בארצנו.
החל משנות השמונים, כאשר התחילו לצאת משלחות הנוער לפולין, הצטרפו הניצולים למשלחות השרידים ושימשו אנשי עדות שסיפרו את סיפורם האישי בגטאות, בגאיות ההריגה ובמחנות ההשמדה. עדויותיהם היו אותנטיות ומרגשות מאוד. אותם ניצולי שואה, שהביעו נכונות לספר את סיפורם בפני תלמידים, תרמו נדבך חשוב ומשמעותיבשימור הזיכרון.
לצערנו הרב, רבים מהשרידים הלכו לבית עולמם, אחרים הזדקנו מאוד, מדרך העולם. רק מתי-מעט נשארו מסוגלים לשמש כאנשי עדות.
לקראת יום השואה והגבורה, שאלתי את עצמי: מי יחזיק את לפיד זיכרון השואה של אנשי העדות מעתה? שאלה זו לא נתנה לי מנוח. חיפשתי תשובה ונדמה לי כי מצאתיה.
הגיעה העת להעביר את לפיד זיכרון השואה לבני הנוער כדי שיעבירו אותו לדורות הבאים, ולהפקיד אותם על שימור הזיכרון. בני-הנוער יעבירו את זיכרון השואה לעמיתיהם ולתלמידי הכיתות הנמוכות בבית ספרם.
במסגרת הפעילויות החינוכיות שיוזם המכון ללימודי השואה, כתבתח תוכנית שתיקרא: 'קולות מהשואה' – בני נוער מספרים לחבריהם עדויות שואה.
התלמידים שיעבירו את התוכנית יהיו מתנדבים בעלי יכולת דיבור והדרכה מקרב תלמידי כיתות י' ו-י"א המשמשים מדריכים צעירים בתנועות הנוער, במועדוני נוער, מדריכי של"ח צעירים ופעילי מועצות תלמידים. כל אחד מהתלמידים יאמץ עדות כתובה של ניצול, עדות שהוא חש הזדהות עמה, וילמדהּ היטב. זו עדות שיש בה 'הד מעד', ומתוקף ההזדהות הרגשית של הנער עמה, יוכל להנחיל אותה בשכנוע ובכישרון לכיתות הנמוכות בבית ספרו.
אלחנן אלקס, מנהיג היודנראט בגטו קובנה, אמר בצוואתו לבניו לפני שעלה למוקד: "זכרו שניכם את אשר עשה לנו עמלק. זכרו הכול. אל תשכחו עד סוף ימיכם והעבירו הלאה כצוואה קדושה לדורות הבאים, שהגרמנים הרגו, טבחו
ורצחו אותנו". התכנית החדשה תנסה למלא, ולו במשהו, אחר צוואתו.

27.3.2012


גדעון רפאל בן-מיכאל

גן חסידי אומות העולם תושבי חיפה








סיפור הגן כפי שכתוב על גבי אבן השיש:
מועצת העיר חיפה
בישיבתה מיום שלישי, כ' אדר א' תשס"ה,
13.2.2005 החליטה לקרוא גן ע"ש
חסידי אומות העולם תושבי חיפה.

בין השנים 1939- 1945
בימים האפלים של מלחמת העולם השניה
אלפי צעירים ומבוגרים
בני אומות שונות בעלי ערכים ומופת אנושי,
סיכנו נפשם בהצילם יהודים
מציפורני הקלגס הנאצי.
אנשי מופת אלה קיבלו החלטה אישית
לעשות הכל ולהציל יהודים
מידי האויב הגרמני
תוך כדי סיכון עצמם ובני משפחתם
שגם שילמו על כך בחייהם.
חסידי אומות העולם
היו מעטים ובמעשיהם הוכיחו,
כי דרכי ההצלה והעזרה היו אפשריים,
גם אם קשים לביצוע.
על מעשיהם אלה הוכרו עפ"י חוק "יד ושם"
כ"חסידי אומות העולם".
העיר חיפה זכתה לכך כי שמונה עשר
חסידי אומות העולם קבעו בה את מגוריהם,
חלקם נישאו לניצולים אותם הסתירו והצילו,
עלו ארצה עם הניצולים, ואחרים
הגיעו אלינו בסיוע הניצולים בחלוף השנים.
"חסידים", אלה חיו וחיים בקרבנו והתערו
בחייההחברתיים והקהילתיים של העיר.


שמות חסידי אומות העולם החרוטים על גבי לוח השיש:
השמות ממוספרים כפי שמופו במפת הגן. כל מספר מציין את מיקומה של אבן השיש המספרת בתמצית את מעשיו של חסיד/ת העולם.
1. זופיה - מרטה אבני
2. אנה דוברוקה -ג'זייסקה
3. פלגיה הוצ'אק שפרינגר
4. אנה הורנוג - טומצ'ק
5. ראול ולנברג
6. אירנה יקירה – זינטל
7. בלה (ואליה) יקימובה
8. הלינה לוגובסקי
9. ירוסלבה לויצקי
10. ויקטור מלניק
11. תמרה מקסימניוק – ברומברג
12. אליזבטה ניקופוי – סטרול
13. מריה סרבניאק – דיקר
14. ורוניקה פורוצאי
15. ויקטוריה צוקורביץ –אייכנברג
16. יוליה קלדי – ראלבוסקה
17. יז'י שלאג
18. ברונסילבה זינטל


מפת הגן
המפה מסייעת למסייר בגן מסלול סיור. המספרים מציינים את האבנים שבהם מונצחים חסידי אומות העולם על פי המספרים הכתובים על גבי אבן השיש המפרטת את שמות חסידי העולם - תושבי חיפה.

* * * * * * * * * * * * * *


על פי בקשתה של עיריית חיפה, כתבתי וערכתי חוברת מיוחדת המציגה את מעשי גבורתם של חסידי אומות העולם תושבי חיפה.
בכתיבת החוברת נעזרתי בתיקי חסידי אומות העולם הנמצאים בארכיון "יד ושם". כמו כן, כתבתי תוכנית חינוכית המסייעת למורים להפעיל את התוכנית החינוכית בבתי-הספר.
באתר האינטרנט של המכון ללימודי השואה, תוכלו למצוא את החוברת
כתובת האתר: http://www.shoa.org.il
יש לפתוח את הלשונית "פרסומי המכון".

* * * * * * * * * * * * * *


בס"ד, אייר תשס"ח, מאי 2008

דברים שנשאתי בפתיחת גן חסידי אומות העולם בחיפה
חסידי אומות העולם הנמצאים עמנו בטקס ובני משפחותיהם, ראש עיריית חיפה מר יונה יהב, אורחים יקרים, קהל נכבד!

כאשר פנו אלי וביקשו ממני לכתוב חוברת על חסידי אומות העולם-תושבי חיפה, נעניתי לאתגר בחפץ לב. לחוברת שחיברתי קראתי:
אדם לאדם – אדם!
זה מספר שנים, אני מתעמק בעיון ובמחקר בנושאים שונים מתקופת השואה.

העיסוק בנושא אינו קל. כאשר אתה קורא את העדויות מגיאיות ההריגה וממחנות ההשמדה המתעדים את ייסורי העם היהודי באירופה תחת שלטון קלגסי הגרמנים, עולים וצצים מראות השואה של השמדת גברים, נשים, זקנים וטף.

לפתע, אני עושה פסק זמן ועוסק בקרן אור דקיקה מאד,
המבליחה בין ענני החושך של תקופת השואה.

נוכח מעשי ההרס והזוועה ורמיסת המוסר האנושי של השלטון הגרמני, אני מוצא את עצמי מעיין וחוקר את קורותיהם ומעשיהם של אותם מעטים- מצילים- חסידי אומות העולם תושבי חיפה, שהצילו יהודים באומץ לב תוך כדי סיכון חיים ובהכרעה אישית מוסרית - לסייע בהצלת יהודים.

עלינו לדעת היטב כי מספר חסידי אומות העולם היה מזערי מאד לנוכח הצרכים המרובים והדחופים להצלת יהודים. הרוב המכריע של אוכלוסיית אירופה עמד מנגד בפאסיביות ואדישות נוראה. לא רק שלא הצילו יהודים, אפילו לא מחו והתנגדו. מאמצי ההצלה היו נדירים.

ראוי להדגיש! המצילים לא היו מנהיגי החברה או מנהיגים פוליטיים. המצילים היו מפשוטי העם. אנשים נדירים, אצילי נפש עם נורמות ערכיות מוסריות גבוהות. הדילמה של המצילים הייתה קשה. הגרמנים הוציאו למוות כל אזרח שסייע בהצלת יהודים.
לכן ניתן לומר, שכל חסידי אומות העולם היו גיבורים.

התואר חסיד אומות העולם מקבל אדם לא-יהודי לאחר שוועדה מיוחדת מטעם "יד ושם" בוחנת את מעשיו ומניעיו של המציל, הוועדה בודקת נושאים כמו, כיצד נוצר הקשר בין המציל לניצול או לניצולים? מה היה הסיוע שניתן לניצולים? האם קיבלו המצילים תמורה חומרית כלשהי?
בודקים גם את הסכנות והסיכונים שנטל המציל עצמו.

מה היו מניעיו של המציל? אמיתות הסיפור הוא תנאי יסודי בעבודת הוועדה.
אם התברר לוועדה, שאדם שאינו יהודי סיכן את חייו, את חירותו ואת ביטחונו כדי להציל יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או מגירוש למחנות המוות, מבלי לבקש מראש תמורה כספית כלשהי,
אדם הזה יקבל את תואר חסיד אומות העולם.
לכל אחד מחסידי אומות העולם הוענקה תעודת כבוד וכן מדליה ועליה חרוט שמו של המציל
והמאמר התלמודי: "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא".







מסיפור מעשיהם של חסידי אומות העולם תושבי חיפה, עולים דברים מעניינים ומאלפים. ארבעה מביניהם קיבלו את תואר חסיד אומות העולם בזכות מעשיהם הנשגבים בהיותם ילדים.

אבני זופיה-מרטה הייתה בת 10.

לביציקי ירוסלאבה הייתה בת 9-8.
ויקטור מלניק הייה בן 13.
שאלוג יאז'י הייה בן 12-10.

תשע מצילות נישאו ליהודים. שש נשים נישאו לניצולים יהודים ושלוש נשים נישאו ליהודים אחרים - שלא היו הניצולים.
רובם לא פעלו לבד אלא עם בני המשפחה. רק חמשה פעלו לבד.
תשעה ביצעו את מעשי ההצלה יחד עם בני משפחה נוספים

* * * * * * * * * * * * *
מציל היהודים הגדול ביותר היה הדיפלומט השבדי וולנברג ראול האגדי, שהציל כ- 30,000 מיהודי הונגריה. לעיני כל הוא קרא תיגר על שלטון הרשע של הגרמנים.
ב-1936, שהה כמחצית השנה בחיפה והועסק בשלוחה של בנק הולנדי שבבעלות מכר של סבו. בשנה זו, הגיעו רבים מיהודי גרמניה שסבלו ממשטר של היטלר בגרמניה לארץ- ישראל וכמובן, גם לעיר חיפה. ראול הכיר אותם בחיפה. הוא התעניין בגורלם וחש אמפטיה כלפיהם והתקומם נגד העוול והדיכוי שנעשה ליהודים. נוכל לומר שבעיר חיפה, התחילו לנבוט בלבו ובמוחו רעיונות דרכי הסיוע וההצלה לאלפי יהודים.
* * * * * * * * * * * * * *
חסידי אומות העולם היו גם אנשים צנועים.
אביא רק דוגמא אחת: פרוצאי ורוניקה אמרה:
"אני לא חושבת שלמדינת ישראל יש מחויבות כלפי האנשים המשתייכים לקטגוריית חסידי אומות העולם. אני לא רואה בהתנהגותי דבר הראוי לפרס. אני פשוט לא מבינה, איך אנשים אחרים יכלו שלא לנהוג כמוני. אם קיימת מחויבות כלשהי, זאת מחויבות העולם הנוצרי כלפי היהודים ולא להיפך".
* * * * * * * * * * * * * *
המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ, יקיים פעילות חינוכית- ערכית סביב הנושא של חסידי אומות העולם לתלמידי בתי הספר ולתנועות הנוער.
אני רוצה להודות למוסד "יד ושם" אשר פתח לי את ארכיון חסידי אומות העולם. משם דליתי את העדויות על מעשיהם הנשגבים של חסידי אומות העולם תושבי חיפה.
* * * * * * * * * * * * * *
לסיום, אני רוצה להביא בפניכם שאלה שנשאל הרב אושרי אפרים שהיה רב בקובנה בתקופת השואה.
השאלה: והנה בשנת תש"ה [1945] מיד לאחר שזכינו לראות בישועת ה', עת חמל על עמו ושיבר זרוע רשע, והוציא את עמו ישראל מאפילה לאור גדול - בא אלי ר' משה סגל ונפשו בשאלתו, היות שהוא ניצל ממות הודות לנכרית אחת שהעמידה את עצמה בסכנה והסתירה אותו במרתף ביתה יחד עם עוד כעשרה יהודים והיא כלכלה אותם שם בלחם ומים והשתדלה להמציא להם מחיה ומזון עד יעבור זעם.
וכעת לאחר השחרור כשאֵלה היהודים שניצלו הודות לנכרית הזאת, רצו להרים על נס את מעשה החסד הגדול שהיא גמלה אִתם, ולשלם לה כפרי מעלליה הטובים כראוי וכיאות לה, נודע להם למרבה הצער שהנכרית הזאת שבקה חיים לכל חי והיא מתה זמן קצר לאחר השחרור, ומכיוון שכן, גמל אצל הניצולים הרעיון שיש לעשות לה יד ונפש לאחר מותה על ידי שאחד מן הניצולים יאמר קדיש אחריה, והם הטילו על ר' משה סגל הנ"ל את התפקיד הזה ולזאת בא אלי הנ"ל לשאול אם מותר לו לומר קדיש אחריה, ואם אין בזה משום חשש איסור.
תשובתו הייתה: ומעתה הנכרית הזאת שאלמלא מעשה החסד הגדול שעשתה עם היהודים להצילם ממות, שהזדים הארורים ימ"ש לא יבלעום חיים, היו נהרגים ח"ו, בוודאי שמצווה להתפלל עבורה אחר מותה ולומר אחריה קדיש, דכל עניין הקדיש עניין תפלה הוא וכמו שהוכחנו, ולזאת נתתי רשות לר' משה סגל הנ"ל לומר קדיש אחרי הנכרית הזאת שחילצה את נפשו ממות וחִיָיתו מרדֶת אל שחָת.
והגומל חסדים טובים לעמו ישראל הוא יגמול חסדים טובים לחסידי אומות העולם שסיכנו את נפשם בהצלת ישראל, ה' המברך את עמו ישראל בשלום הוא יברך גם הם בכל מילי דמיטב לראות בשוב ה' את שיבת ציון ובבנין בית בחירתו שם נעלה לפניו זבחי רצון, ע' [=70] פרים כנגד שבעים אומות, במהרה בימינו אמן. עד כאן דבריו.
ועתה אני אומר על אותם חסידי אומות העולם שאינם נמצאים עמנו ונפטרו: יתגדל ויתקדש שמה רבא, חסידי אומות העולם הנמצאים עמנו כיום, אני מאחל בריאות טובה ואריכות ימים.
תודה!

* * * * * * * * * * * * * *


הוסף כיתוב





* * * * * * * * *


* * * * * * * * *

































26.3.2012

משפחתי בשואה


גדעון רפאל בן-מיכאל
משפחתי בשואה
צילום דרכונו הגרמני של סבי, סבא יהודה (LEOPOLD)
מיכל (MICHEL),  שנתרם לארכיון "בית לוחמי הגטאות".
שימו לב: לאות J – יהודי ולסמלי הנאצים – צלבי הקרס.
האות J הוחתמה בתאריך 2.11.38,
שמונה ימים לפני "ליל הבדולח"- פוגרום הריסת בתי הכנסת בגרמניה [10.11.38].

סבא יהודה נולד בעיירה קטנה ויפה הנקראת ויילבורג על יד הנהר "ליין". בדרכון מצוין שהגיע לחיפה בדצמבר 1938. כך הציל עצמו מתופת השואה. בני משפחתו נספו משואה.

 
* * * * * *

אחותו של סבי יהודה מיכִל, פרנציסקה בת מיכאל מוזס הי"ד,
נספתה בשנת 1945 בטרייזנשטט


בתה של פרנציסקה, גוסטי בת פרנציסקה ומיכאל מוזס הי"ד
נשלחה ב-1942 [לא ידוע תאריך מדויק],
באחד המשלוחים שנועדו להשמדה באחד ממחנות ההשמדה.

פרנציסקה מוזס

גוסטי מוזס

* * * * * *
סבי וסבתי,
ההורים של אמי, מרים – אֵֵֵמָה מיכל-MICHEL  אפרים והרמינה פלם הי"ד נרצחו בשואה. הם נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.

 
סבא אפרים בן משה ואֵמָה [קושמאן] פלם הי"ד  - 16.6.1942
סבתא הרמינה בת אוגוסט ומרים [מרי] פלם הי"ד - 1942



* * * * * *
גם אחותו של סבא אפרים:
לאה בת משה [קושמאן] הי"ד לבית משפחת פלם, נרצחה בשואה.
* * * * * *

גדעון רפאל בן מיכאל

חירוף נפש למען הצלת ספרי תורה
ומניעת חילולם בשואה
פורסם בעיתון "הצופה", עשרה בטבת תשס"ז, 31.12.06

בגמרא במסכת סנהדרין דף עד, ע"א נאמר: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואַל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים"

בהסתמך על הגמרא הזו, פוסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ה, הלכה א: "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב); ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו, את שם קודשי" (שם). כיצד? בשעה שיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג: שנאמר במצוות, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה), ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר,
הרי זה מתחייב בנפשו. במה דברים אמורים, בשאר מצוות, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל שלוש עבירות אלו, אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תיהרג, ייהרג ואל יעבור". הצלת ספרי תורה לא נכללו בדין "ייהרג ואל יעבור".
אם כך, דברי ההלכה, כיצד נוכל להסביר את חירוף הנפש למניעת חילולם של ספרי תורה ע"י יהודים בשואה?
האם חירוף הנפש עבור הצלת ספרי תורה ומניעת חילולָם צרובים עמוקות במסורת עם ישראל?
תשובתי האישית: כן. מוכר לנו היטב הסיפור על חנינא בן תרדיון הטבוע עמוק במסורת היהודית. מי שינק מסורת זו במשך שנות חייו, לא היה יכול לנהוג אחרת.

בשואה, הגרמנים לא רצו רק להשמיד פיזית את העם היהודי אלא גם רצו להשמיד ולחסל את המהות הרוחנית של העם היהודי הגלומה בגווילי ספר התורה. אלה היו מעשי השפלה ודיכוי רוחניים. יהודים רבים לא היו מסוגלים להחריש נוכח תופעה חמורה זו.

מדי שנה, במוסף של יום כיפור - בתפילת הסליחות, אנו מזכירים את עשרת הרוגי מלכות, וכך אנו אומרים בתפילה: "ציווה להוציא חנניא בן תרדיון מבית אולמו, ובחבילי זמורות שרפו גולמו, וספוגין של צמר שמו על ליבו לעכב עצמו, וכשנסתלקו, מיד נשרף וספר תורה עמו".

בקינות לתשעה באב, אנו מוצאים קינה על עשרת הרוגי מלכות, וכך אנו אומרים בקינה: "רבי חנינא בן תרדיון אחריו מקהיל קהילות בציון שערה. יושב ודורש וספר תורה עמו. והקיפוהו בחבלי זמורה. את האור הציתו בהם וכרכוהו בספר תורה. ספוגין של צמר הניחו על ליבו שלא ימות במהרה".

בתמצית אוכל לומר: ספר התורה הוא ליבת הקניין הרוחני והאידיאלים של העם היהודי.
הגרמנים לא רק רצו להשמידנו פיזית אלא גם למנוע מהאנושות כל זכר מהקניינים הרוחניים של עם ישראל.
למען שמירת האידיאלים הגלומים בספר התורה, היו רבים מוכנים להקריב את נפשם למען מניעת חילולם של ספרי תורה בידי הגרמנים בשואה.

במאמר זה אביא שלושה אירועים של חירוף נפש למען הצלת ספרי תורה.

אפרים קרבצ'ינסקי מספר בסיפור-עדות שכתב בספר לזכר קהילת קובלניק:
"היה זה ביום 27 ביוני 1941, ביום שהגרמנים פרצו אל בית הכנסת והכו את המתפללים. פרצו את ארון הקודש וציוו על מעט היהודים הזקנים, שלא הספיק להם הכל לברוח, להוציא החוצה את ספרי התורה.
הקלגסים הגרמנים קרעו את גווילי הספרים הקדושים, כשהם צורחים: "מה חזק הוא הקלף? כמוהו כמו היהודים". למחרת קראו הרוצחים הגרמנים לרב העיירה, ר' הירש מאקובסקי, וציוו עליו לשרוף את ספרי התורה. והרב השיב להם בנחת: "אתם יכולים לשרוף אותי, אך זאת (לשרוף את ספרי התורה) – אני לא אעשה! בתגובה הם היכו את הרב מכות נמרצות. וכאשר הרוצחים הגרמנים הובילו את העדה היהודית אל בורות המוות, ופקדו עליהם לכרוע ברך. אז צעק אליהם הרב: 'יהודים לא לכרוע ברך! אלא לעמוד על קצות האצבעות'.
ברגעים האחרונים של העדה הנידונה למוות, ניחם הרב מאקובסקי את עדתו: יהודים יהיה טוב. יהודים, קראו 'שמע ישראל'. איש מהם לא בכה".

אשר כורך מגלינא, מספר בעדותו: "מרגש ביותר הוא הסיפור על מעשה הגבורה של אחד מפשוטי העם, מוכר הדגים מגלינא: ירחמיאל וולף לא היה תלמיד חכם, גם לא עשיר. מעולם לא הייתה לו יומרה להימנות על ה'שיינע-יידן' (היהודים המכובדים). אדרבה, איש פשוט ותמים היה. ידיעותיו "באותיות הקטנות" הצטמצמו בידיעת קריאת התפילה מתוך הסידור' שלו.

כמונו כאבותיו, עסק במכירת דגים לשבת ליהודי העיירה. לפעמים היה גם שוחט עגל רך, ואשתו הייתה מוכרת את החלקים בבתי עשירי העיירה. מזה התפרנסו, בימי המלחמה הראשונים קנה ירחמיאל וולף את 'עולמו' בזכות מעשה נועז של קידוש השם. וכך היה המעשה: באותם הימים הרעים לעם ישראל, כאשר קלגסי היטלר היו השליטים בעירנו גלינא והתנקמו ביהודים באכזריות רבה גם הם חיללו את קדשי ישראל.

יום אחד פרצו לבית הכנסת הגדול ולשאר בתי התפילה. פתחו את ארוני הקודש והוציאו את כל ספרי התורה. פרשו אותם על המגרש שליד בית הכנסת וגללו אותם על האדמה. לאחר מכן חטפו יהודים ונתנו בידיהם דליים, ופקדו עליהם להביא נפט.
לאחר שהיהודים הביאו נפט, תפסו את ירחמיאל וולף, שהיה איש גבוה משכמו ומעלה, והביאו אותו למקום בו
חיללו את הספרים הקדושים, ופקדו עליו לשפוך את הנפט ולהדליק את המדורה.
ירחמיאל וולף נזדעזע ונפחד ממראה עיניו, פרץ בבכי גדול וסירב למלאות פקודתם. הגרמנים הרשעים התרתחו וכיוונו את קנה רוביהם אל מול לבו של ירחמיאל וולף, ואיימו עליו לרצחו. לפתע קרע ירחמיאל וולף את בגדיו פרם את כותנתו וגילה את חזהו החשוף, וצעק לעבר הרוצחים הגרמנים: 'תירו בי, אך דבר כזה לא אעשה, לא אשרוף ולא אחלל את קדשינו!' דבריו נאמרו בחרדת קודש ובתוקף שכזה, עד שהרשימו את השטנים הגרמנים".

אהרון קסטנברג, מקהילת קוז'ניץ מספר בעדותו: "גבורה עילאית והקרבה עצמית למען קודשי ישראל, הפגין יהודי אלמוני. אף אחד לא ידע את שמו קראו לו 'הגיבן'. שמו הפרטי היה אליהו, איש מסתורין היה 'הגיבן'. אף איש בקוז'ניץ לא ידע משהו קונקרטי על זהותו. אפילו על מקום-מוצאו, ומהיכן הוא הגיע לקו'זניץ, לא ידעו.

'מקום מגורו הקבוע היה ב'הקדש' של הקהילה. שם היה ישן בלילה. את הימים הוא עשה, לרוב בבית העלמין העתיק. היה משתטח על קבורת הצדיקים. במיוחד רגיל היה להשתטח על קברו של 'המגיד'.

ה'גיבן' נוהג היה להשתתף בכל 'לוויה' שנערכה בעייריה. כך נהג ה'גיבן' בכל ימות השנה הרגילים, אך שונה היה מנהגו כאשר נזדמן לעיר, הצדיק ר' אהרלה המפורסם. בבוא הצדיק לעיירה, הושיב לידו את ה'גיבן', וקירבו אליו בחיבה מיוחדת. איש בעיירה לא ידע טיבה וטעמה של קירבה זו. בימי הכיבוש הגרמני, כשנוגע לאליהו ה'גיבן', שהגרמנים זוממים להתנכל לבית מדרשו של 'המגיד'.

הוא הזדרז והקדים את הרשעים: בליל אפל וחשוך הוציא מבית-המדרש כמעט את כל ספרי התורה, אולם 'הם', הגרמנים הרשעים תפסו אותו... וכך הענישו אותו הרוצחים הגרמנים: אספו את כל ספרי התורה שמצאו בעיירה, עד שנצטברה מהם ערימה גדולה, אותם ריכזו ליד ארון הקודש בבית מדרשו של "המגיד". על ערימת ספרי התורה זו, השליכו את ה'גיבן' המסכן הכבול. בלעג ובצחוק שטני התעללו בו, ובמיוחד בגבנונו. זרקו אותו הלוך וחזור, בעטו בגנונו כאילו היה כדור משחק.

ובחוץ עמדה עדת היהודים, העדה כולה של קוז'ניץ. ולהבדיל, גם האספסוף הגויי. הגויים הפולנים שבאו מיוזמתם ומרצונם, לחזות בהשפלת הכבוד היהודי ומהם שאולצו בידי הגרמנים להשתתף ב"חזיון".
לבסוף הציתו הרשעים את הגווילים הקדושים. יהודי קוז'ניץ המושפלים ראו את המחזה המזוויע שהקפיא את הדם בעורקים. אולם לא נשמע כל קול מה'גיבן', המסכן, אף הֶגה. ר' אליהו 'הגיבן' לא צעק, לא השמיע כל אנחה מפיו. כאילו כל הייסורים שהכאיבו לו הרשעים הגרמנים, לא כואבים לאו כלל. רק שפתיו מלמלו תפילה חרישית, תפילתו האחרונה בחייו. הוא קיבל את ייסוריו באהבה רבה , גווילים אינם נשרפים מהר. גם מיתתו של הקדוש, ר' אליהו ה'גיבן' לא באה מהר, היא נמשכה וארכה זמן רב. כמו מיתתו של רבי חנניה בן תרדיון, כך גם מיתתו של ה'גיבן' הקדוש, ארכה שעה ארוכה, מיתתו ההרואית על קידוש השם".