פתיחה לנוער נאמן זיכרון השואה – נובמבר 2006
המחשת גודל אסון השואה: במדינת ישראל יש כיום כ-6 מיליון יהודים וכ- 1.5 מיליון תלמידים.
חישבו על כך, שאם כל תושבי מדינת ישראל היהודיים ירצחו ובתוכם כל הילדים מגיל 0 עד גיל צבא – זה גודל האסון שקרה בשואה.
שנאת היהודים: הגרמנים רצחו וטבחו יהודים בגלל סיבה אחת: שנאה תהומית-נפשית בלתי מובנת כלפי היהודים. ראו מה כתב היטלר בספרו מיין קאמפף – מאבקי.
דוגמא לדמגוגיה ושקר בתעמולה הגרמנית של היטלר בספרו:
"הנער היהודי, שחור השער, אורב במשך שעות כששמחה שטנית על פניו, לנערה תמימה, מטמא אותה בדמו וכך גוזל אותה מעמה. בכל הדרכים הוא מנסה להשחית את התשתית הגזעית של העם שבכוונתו להכניעו. וכפי שהוא עצמו משחית במכוון נשים ונערות, איננו נרתע מלהרוס את מחיצות הדם בפני אחרים. היו אלה והינם היהודים, שהביאו את הכושי לשדות הריינוס, במטרה הנסתרת והברורה להרוס את הגזע הלבן השנוא ולהורידו מרמתו התרבותית והפוליטית, על ידי המימזור הבלתי נמנע, ובעצמם לעלות לדרגת שליט. כי עם טהור גזע המודע לדמו, לא ישועבד לעולם על ידי היהודי. בעולם הזה יהיה היהודי אדונם של ממזרים בלבד.
ולכן הוא מנסה במתוכנן, להוריד את הרמה הגזעית על ידי הרעלתם של היחידים לאורך ימים".
הגרמנים לא נלחמו כנגד אומה שיש לה טריטוריה אלא כנגד אנשים. לא בכדי קבעו אומות העולם שמעשיהם של הגרמנים הם פשע כנגד האנושות.
60 מיליון גרמנים היו בגרמניה ובתוכם רק כ-300,000 יהודים שהיו נאמנים טוטאלית לעם הגרמני ולתרבותו. 12,000 יהודים נפלו במלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני.
שנאת היהודים לא חלפה מהעולם. ראו, תופעות אנטי-שמיות שמתרחשות היום באירופה, ראו ושמעו היטב את קריאותיו של נשיא אירן להשמדת היהודים בארץ ישראל. רוצים למנוע מאתנו את מדינה היהודים השוכנת בטריטוריה קטנה מאד.
זאת הסיבה שעד היום יש מכחישי שואה רבים בעולם.
מעשי הרצח: הטבח והרצח של הגרמנים נעשה תוך כדי מעשי מרמה והטעייה כדי לגרום לכך שרבים... רבים לא יתנגדו. השפלה נוראית- חוקי הגזע, הטלאי הצהוב, קציצת זקנים ופאות, גיאיות ההריגה, מחנות ההשמדה, רעב ועוד... ועוד...
מדינת ישראל: אילו אז הייתה לנו מדינה היינו יכולים להציל את בני עמנו.
כדוגמא אביא את סיפורה של הספינה סנט לואיס:
סנט לואיס היא ספינת קיטור שיצאה מהמבורג שבגרמניה ב-13 במאי 1939, בעקבות "ליל הבדולח", כשעל סיפונה 936 פליטים.
הספינה הפליגה לקובה בתקווה למצוא שם מקלט לפליטים, אך שלטונות קובה הודיעו על ביטול אשרות הכניסה שניתנו ליהודים. הספינה המשיכה לכיוון ארצות הברית, אך גם זו סירבה לקלוט את היהודים, חרף אישורי הכניסה שקיבלו 734 מנוסעיה. אחרי מסע של כחודש בים, הודיעו הולנד, בלגיה, צרפת ובריטניה על נכונותן לקלוט את היהודים, והאונייה הוחזרה לאירופה לפיזור היהודים במדינות אלה. יש לציין גם כי ארגון הג'וינט האמריקני פנה אל הסוכנות היהודית בבקשה לקבלת רישיונות הגירה לארץ ישראל, אך זו סירבה.
רוב פליטי "סנט לואיס" נספו מאוחר יותר בשואה, עם כיבושן של מרבית המדינות הללו בידי הגרמנים.
סיפורה של הספינה "סנט לואיס" מלמד יותר מכל על התייחסותו השלילית והאטומה של העולם החופשי לבעיית היהודים הנמלטים מציפורני הנאצים, והוכיח כי ליהודים המהגרים מגרמניה אין למעשה ארץ מקלט.
* * * * * * * * * *
היהודים ביקשו נקמה.
כתובת חקוקה על קיר בית הכנסת בקובל:,... רעד עובר בגוף. הנה הולכים רוצחינו, לבושים...ידיהם המלוכלכות מכוסות כפפות לבנות. הם דוחפים אתנו זוגות זוגות...אחים ואחיות רחמניים.. הוי, כמה קשה להיפרד מן העולם היפה לנצח... אל ישכח לעולם זה אשר יזכה להישאר בחיים... אחים ואחיות יהודיים, ברחובנו היהודי החף מפשע – נקמו את נקמתנו מן הרוצחים".
על החתום: עלסטער דוד-15.9.42 .
"ראובן אטלס, דע כי כאן ניספו אשתך גינה ובנך אימוש. ילדנו מירר בבכי. הוא לא רצה למות.
המחשת גודל אסון השואה: במדינת ישראל יש כיום כ-6 מיליון יהודים וכ- 1.5 מיליון תלמידים.
חישבו על כך, שאם כל תושבי מדינת ישראל היהודיים ירצחו ובתוכם כל הילדים מגיל 0 עד גיל צבא – זה גודל האסון שקרה בשואה.
שנאת היהודים: הגרמנים רצחו וטבחו יהודים בגלל סיבה אחת: שנאה תהומית-נפשית בלתי מובנת כלפי היהודים. ראו מה כתב היטלר בספרו מיין קאמפף – מאבקי.
דוגמא לדמגוגיה ושקר בתעמולה הגרמנית של היטלר בספרו:
"הנער היהודי, שחור השער, אורב במשך שעות כששמחה שטנית על פניו, לנערה תמימה, מטמא אותה בדמו וכך גוזל אותה מעמה. בכל הדרכים הוא מנסה להשחית את התשתית הגזעית של העם שבכוונתו להכניעו. וכפי שהוא עצמו משחית במכוון נשים ונערות, איננו נרתע מלהרוס את מחיצות הדם בפני אחרים. היו אלה והינם היהודים, שהביאו את הכושי לשדות הריינוס, במטרה הנסתרת והברורה להרוס את הגזע הלבן השנוא ולהורידו מרמתו התרבותית והפוליטית, על ידי המימזור הבלתי נמנע, ובעצמם לעלות לדרגת שליט. כי עם טהור גזע המודע לדמו, לא ישועבד לעולם על ידי היהודי. בעולם הזה יהיה היהודי אדונם של ממזרים בלבד.
ולכן הוא מנסה במתוכנן, להוריד את הרמה הגזעית על ידי הרעלתם של היחידים לאורך ימים".
הגרמנים לא נלחמו כנגד אומה שיש לה טריטוריה אלא כנגד אנשים. לא בכדי קבעו אומות העולם שמעשיהם של הגרמנים הם פשע כנגד האנושות.
60 מיליון גרמנים היו בגרמניה ובתוכם רק כ-300,000 יהודים שהיו נאמנים טוטאלית לעם הגרמני ולתרבותו. 12,000 יהודים נפלו במלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני.
שנאת היהודים לא חלפה מהעולם. ראו, תופעות אנטי-שמיות שמתרחשות היום באירופה, ראו ושמעו היטב את קריאותיו של נשיא אירן להשמדת היהודים בארץ ישראל. רוצים למנוע מאתנו את מדינה היהודים השוכנת בטריטוריה קטנה מאד.
זאת הסיבה שעד היום יש מכחישי שואה רבים בעולם.
מעשי הרצח: הטבח והרצח של הגרמנים נעשה תוך כדי מעשי מרמה והטעייה כדי לגרום לכך שרבים... רבים לא יתנגדו. השפלה נוראית- חוקי הגזע, הטלאי הצהוב, קציצת זקנים ופאות, גיאיות ההריגה, מחנות ההשמדה, רעב ועוד... ועוד...
מדינת ישראל: אילו אז הייתה לנו מדינה היינו יכולים להציל את בני עמנו.
כדוגמא אביא את סיפורה של הספינה סנט לואיס:
סנט לואיס היא ספינת קיטור שיצאה מהמבורג שבגרמניה ב-13 במאי 1939, בעקבות "ליל הבדולח", כשעל סיפונה 936 פליטים.
הספינה הפליגה לקובה בתקווה למצוא שם מקלט לפליטים, אך שלטונות קובה הודיעו על ביטול אשרות הכניסה שניתנו ליהודים. הספינה המשיכה לכיוון ארצות הברית, אך גם זו סירבה לקלוט את היהודים, חרף אישורי הכניסה שקיבלו 734 מנוסעיה. אחרי מסע של כחודש בים, הודיעו הולנד, בלגיה, צרפת ובריטניה על נכונותן לקלוט את היהודים, והאונייה הוחזרה לאירופה לפיזור היהודים במדינות אלה. יש לציין גם כי ארגון הג'וינט האמריקני פנה אל הסוכנות היהודית בבקשה לקבלת רישיונות הגירה לארץ ישראל, אך זו סירבה.
רוב פליטי "סנט לואיס" נספו מאוחר יותר בשואה, עם כיבושן של מרבית המדינות הללו בידי הגרמנים.
סיפורה של הספינה "סנט לואיס" מלמד יותר מכל על התייחסותו השלילית והאטומה של העולם החופשי לבעיית היהודים הנמלטים מציפורני הנאצים, והוכיח כי ליהודים המהגרים מגרמניה אין למעשה ארץ מקלט.
* * * * * * * * * *
היהודים ביקשו נקמה.
כתובת חקוקה על קיר בית הכנסת בקובל:,... רעד עובר בגוף. הנה הולכים רוצחינו, לבושים...ידיהם המלוכלכות מכוסות כפפות לבנות. הם דוחפים אתנו זוגות זוגות...אחים ואחיות רחמניים.. הוי, כמה קשה להיפרד מן העולם היפה לנצח... אל ישכח לעולם זה אשר יזכה להישאר בחיים... אחים ואחיות יהודיים, ברחובנו היהודי החף מפשע – נקמו את נקמתנו מן הרוצחים".
על החתום: עלסטער דוד-15.9.42 .
"ראובן אטלס, דע כי כאן ניספו אשתך גינה ובנך אימוש. ילדנו מירר בבכי. הוא לא רצה למות.
צא למלחמה ונקום נקמת דם אשתך וילדך יחידך. אנו מתים על לא עוול בכפנו. גינה אטלס".
כתובת חקוקה על קיר בית הכנסת הישן בקובל. נמצא על אחד הקירות שלא ניזוקו בדליקה
הרב מאיר לאו מספר, שהוא חזר לבוכנוולאד הוא מצא כתובת על הקיר "נקמע" [נקמה].
כתובת חקוקה על קיר בית הכנסת הישן בקובל. נמצא על אחד הקירות שלא ניזוקו בדליקה
הרב מאיר לאו מספר, שהוא חזר לבוכנוולאד הוא מצא כתובת על הקיר "נקמע" [נקמה].
* * * * * * *
מסר:קטע זה כתבה דוניה רוזן כשהייתה בת 12, בעת שהסתתרה ביער לאחר רצח בני משפחתה. 23.6.1943 "חסרה אני מילים, אבל מוכרחה אני לכתוב, מוכרחה, רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן בפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו. רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו – פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים, כי מאמינה אני באמונה שלימה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדיכם עתיד טוב יותר...".
הנקמה שלנו היא הקמת מדינת ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית.
גם צעידת בני הנוער במחנות ההשמדה ובגיאיות ההריגה ובגטאות בפולין,
ההולכים בגאווה ובראש זקוף עם דגלי ישראל ומכריזים: עם ישראל חי - היא נקמה.
* * * * * * * * * *
טבעו של עולם להגיע לעולם השכחה. כדי לזכור ולא לשכוח את השואה שהוא חוב מוסרי כלפי
עצמנו וכלפי אומות העולם, יש ללמוד ולדעת את קורות השואה.
קיימים אלפי עדויות של ניצולים בספרים, יומנים ומכתבים. וכן נמצאים בידינו מסמכים של הגרמנים
קיימים אלפי עדויות של ניצולים בספרים, יומנים ומכתבים. וכן נמצאים בידינו מסמכים של הגרמנים
על אופן וצורת ההשמדה.
אברהם אקנר כתב את השיר הבא: "אנו חבים לכם"
אנו חבים לכם מצבה –
לא משיש ולא מגזית,
לא באותיות זהב חרותה
וגם לא יבער בה לפיד.
לא הובלנו אֶתכֶם לקבר ישראל
ולא השתטחנו עליו בחודש אלול,
מקום קבורתכם לא נודע –
ייסורינו הם בלי גבול.
את קברותיכם לא פקדנו,
לא אמרנו קדיש-יתום.
ימי שבעה לא ישבנו –
אי הקבר ואי המקום?
טמנו אתכם בתוך גופינו הפצועים,
עמוק בליבותינו חרוטה הדמות.
צער ויגון מלווים דרכינו,
אבלנו מתמיד – וכל יום התייחדות.
לא הקימונו לכם מצבה,
לא משיש ולא מגזית,
רק מדמעות שקפאו בעינינו
יוקדת בלבנו אש התמיד.
להלן היעדים המרכזיים של המסגרת שבה תפעלו:· בני הנוער, נאמני זיכרון השואה יהיו בעלי ידע בנושאים מגוונים בתחום השואה.
· בני הנוער, נאמני זיכרון השואה יהיו מסוגלים להעביר את הידע אותו רכשו בבתי הספר ובקהילה.
· הנאמנים ייזמו פעולות בקרב תלמידים ובני נוער ב"חקר" קהילות. בכל שנה יתקיימו בבתי הספר, בתנועות הנוער ובקהילה – ימי זיכרון לקהילה שנכחדה."מאמצים קהילות" ומספרים עליהן בכיתה/בביה"ס/בתנועת הנוער.
· כל אחד מבני הנוער והנאמנים יראה עצמו כמעביר מסר, חונך לתלמידים צעירים
אברהם אקנר כתב את השיר הבא: "אנו חבים לכם"
אנו חבים לכם מצבה –
לא משיש ולא מגזית,
לא באותיות זהב חרותה
וגם לא יבער בה לפיד.
לא הובלנו אֶתכֶם לקבר ישראל
ולא השתטחנו עליו בחודש אלול,
מקום קבורתכם לא נודע –
ייסורינו הם בלי גבול.
את קברותיכם לא פקדנו,
לא אמרנו קדיש-יתום.
ימי שבעה לא ישבנו –
אי הקבר ואי המקום?
טמנו אתכם בתוך גופינו הפצועים,
עמוק בליבותינו חרוטה הדמות.
צער ויגון מלווים דרכינו,
אבלנו מתמיד – וכל יום התייחדות.
לא הקימונו לכם מצבה,
לא משיש ולא מגזית,
רק מדמעות שקפאו בעינינו
יוקדת בלבנו אש התמיד.
להלן היעדים המרכזיים של המסגרת שבה תפעלו:· בני הנוער, נאמני זיכרון השואה יהיו בעלי ידע בנושאים מגוונים בתחום השואה.
· בני הנוער, נאמני זיכרון השואה יהיו מסוגלים להעביר את הידע אותו רכשו בבתי הספר ובקהילה.
· הנאמנים ייזמו פעולות בקרב תלמידים ובני נוער ב"חקר" קהילות. בכל שנה יתקיימו בבתי הספר, בתנועות הנוער ובקהילה – ימי זיכרון לקהילה שנכחדה."מאמצים קהילות" ומספרים עליהן בכיתה/בביה"ס/בתנועת הנוער.
· כל אחד מבני הנוער והנאמנים יראה עצמו כמעביר מסר, חונך לתלמידים צעירים
ומשולב בעבודת המכון ללימודי השואה.
· הוצאת עלון: " נוער נאמני זיכרון השואה".
· דבריכם יבואו לידי ביטוי באתר האינטרנט של המכון ללימודי השואה.
· שותפים בארגון ימי הזיכרון לשואה ולגבורה בבתי הספר ובישוב שבו הם גרים.
· מארגנים טכסים "לכל איש יש שם".
· כותבים עבודות בנושא השואה.
· מתנדבים בספריית ביה"ס/בישוב לטיפוח מדור השואה בספריה.
· מעלים את נושא השואה באינטרנט במסגרת המאבק נגד מכחישי השואה [צ'אטים].
· שותפים בתיעוד ניצולים.
· כותבים מכתבים לחברים בנושא השואה.
· כותבים מאמרים לעיתון התלמידים של ביה"ס.
· כותבים מכתבים לעיתונות הארצית והמקומית למדור "קוראים כותבים".
· שותפים ומעורבים בהקמת גרעין המשכי של נוער נאמן זיכרון השואה בבית הספר ובישוב.
· מגייסים תלמידים ממשיכים.
· בני הנוער ידווחו מעת לעת על התנסותם. ההתנסות תתועד.
* * * * * * * * * *
אסיים, בדברי תלמידה שכתבה שיר לאחר המסע לפולין:
יושבת כאן מול אלפי קהילות,
קהילות של יהודים שהושמדו.
הן הושמדו עד האיש האחרון.
כמעט.
כי כמעט לכל קהילה יש את האדם שלה,
הקבוצה, אלו ששרדו, ניצלו, ברחו.
אני מקווה שלכל קהילה באמת נשאר שריד,
אך מה שבטוח, לקהילה היהודית נשאר שריד!
כי כל יהודי ששרד, הוא חלק מקהילה יהודית שלמה,
קהילה שהנאצים ניסו להשמיד, אך לא הצליחו.
הנאצים לא הצליחו להשמיד את כולנו,
כי כולנו ביחד היינו חזקים.
וגם אם לכל ניצול וניצול,
יש את הסיפור שלו,
כל הסיפורים יחד, משולבים לפאזל אחד,
שמשותף לכל העם היהודי,
וזהו סיפור על מלחמה,
על אומץ,
על העזה.
סיפור על גבורה.
· הוצאת עלון: " נוער נאמני זיכרון השואה".
· דבריכם יבואו לידי ביטוי באתר האינטרנט של המכון ללימודי השואה.
· שותפים בארגון ימי הזיכרון לשואה ולגבורה בבתי הספר ובישוב שבו הם גרים.
· מארגנים טכסים "לכל איש יש שם".
· כותבים עבודות בנושא השואה.
· מתנדבים בספריית ביה"ס/בישוב לטיפוח מדור השואה בספריה.
· מעלים את נושא השואה באינטרנט במסגרת המאבק נגד מכחישי השואה [צ'אטים].
· שותפים בתיעוד ניצולים.
· כותבים מכתבים לחברים בנושא השואה.
· כותבים מאמרים לעיתון התלמידים של ביה"ס.
· כותבים מכתבים לעיתונות הארצית והמקומית למדור "קוראים כותבים".
· שותפים ומעורבים בהקמת גרעין המשכי של נוער נאמן זיכרון השואה בבית הספר ובישוב.
· מגייסים תלמידים ממשיכים.
· בני הנוער ידווחו מעת לעת על התנסותם. ההתנסות תתועד.
* * * * * * * * * *
אסיים, בדברי תלמידה שכתבה שיר לאחר המסע לפולין:
יושבת כאן מול אלפי קהילות,
קהילות של יהודים שהושמדו.
הן הושמדו עד האיש האחרון.
כמעט.
כי כמעט לכל קהילה יש את האדם שלה,
הקבוצה, אלו ששרדו, ניצלו, ברחו.
אני מקווה שלכל קהילה באמת נשאר שריד,
אך מה שבטוח, לקהילה היהודית נשאר שריד!
כי כל יהודי ששרד, הוא חלק מקהילה יהודית שלמה,
קהילה שהנאצים ניסו להשמיד, אך לא הצליחו.
הנאצים לא הצליחו להשמיד את כולנו,
כי כולנו ביחד היינו חזקים.
וגם אם לכל ניצול וניצול,
יש את הסיפור שלו,
כל הסיפורים יחד, משולבים לפאזל אחד,
שמשותף לכל העם היהודי,
וזהו סיפור על מלחמה,
על אומץ,
על העזה.
סיפור על גבורה.
* * * * * * * * * *
זכרו! לנו יש מדינה אחת ויחידה.
עלינו לשמור עליה מכל משמר!
נזכור ולא נשכח את קורבנות השואה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
דברים לנוער נאמן זיכרון השואה – סיום שלב א - בוגרי כיתות ט'
סיון תשס"ו –29.5.2006
בני נוער יקרים, נוער נאמן זיכרון השואה!
שנה חלפה, שנה עברה ואני תקווה שקלטתם את התכנים שהעברנו.
כידוע לכם, פורום "נוער נאמן זיכרון השואה" אינו בי"ס הנוקט בלמידה פורמאלית.
אין אנו רוצים לקיים מבחני ידע. אנו מעבירים לכם את עיקרי דברים הקשורים בשואה.
עליכם להשלים את המלאכה ע"י קריאה עצמית קמעה...קמעה... לאט... לאט.
עליכם למלא את המצברים שלכם בידע, כל אחד על פי יכולתו והתעניינותו כדי שתוכלו לעמוד במשימתכם – להעביר את זיכרון השואה לדורות הבאים.
אני משוכנע, שאתם הנמצאים עמנו כאן היום במעמד זה, החלטתם לא לפרוש מתוכנית "נוער נאמן זיכרון השואה", אתם הפנמתם היטב את תודעת השליחות והאחריות בהעברת זיכרון השואה לדורות הבאים מתוך רצון עצמי ומחויבות כלפי העם היהודי.
אנשים מדברים רבות על הלקחים מהשואה.
חשוב שנבהיר: אילו בתקופת טרום השואה ובתקופת השואה הייתה לנו מדינה שהייתה יכולה לשמש מקלט לעם היהודי, היינו יכולים להציל את עמנו מהשמדה.
לכן, אתם הדור הצעיר חייבים להגיד לכל נער יהודי, עלינו לשמור היטב היטב על הפיקדון שנמסר בידינו, ששמו מדינת ישראל. על המדינה להיות חזקה מבחינה ביטחונית וחישוקיה החברתיים צריכים להיות איתנים תוך כדי קיום תרבות של מחלוקת בתוכנו. המכנה המשותף בין חלקי העם גדול יותר מהמפריד.
עלינו לשמור ולחזק את זהותנו הערכית-יהודית-והדמוקרטית של מדינתנו.
אַל ניתן לוויכוחים האידיאולוגיים בחברתנו לכרסם בקיומה של מדינת ישראל.
אין לנו ארץ אחרת.
אביא בפניכם את עדותו של בני וירצבורג- ניצול שואה:
בני נולד בגרמניה, עבר את פרעות "ליל הבדולח", שולח לאושוויץ, שהה במחנה מלק וצעד בצעדת המוות למחנה מטהאוזן. שרד את השואה. עלה לארץ ב- 1945 והגיע לקיבוץ עין השלושה. הוא כתב את זיכרונותיו בספר: "מגיא ההריגה לשער הגיא".
לאחר ששמע את דבריהם של בני מהרש"ק, ומפקדי פלמ"ח בחדר האוכל של הקיבוץ על מבצעי ההעפלה והמאבק למען הקמת המדינה והצורך בלוחמים נוספים הוא כותב בספרו:
אמנם כבר עברנו בחיינו את שבעת מדורי הגיהנום, והיינו רוצים בחיים שלווים בביתנו החדש, אך אותו לילה, בחדר האוכל, כשראינו לפנינו את כל אותם חברי המשק, שהכרנום מקודם כעובדים בענפי המשק השונים, כמגישי ארוחות, אבל על היותם מפקדים ואנשי מלחמה לא ידענו ולא כלום – אותה שעה גמלה בלבנו ההחלטה להצטרף, להימנות על הלוחמים! ואפשר דווקא משום שלא ניתן לנו להלחם במרצחינו במחנות אושוויץ. מטהאוזן ומלק, דווקא משום שמולדתנו החדשה גם כן אין מניחים לנו – רצינו להיות שותפים ללוחמים העבריים שעמדו כאן לפנינו, לוחמים בכל מאודנו, מהר ככל האפשר.
עליכם למלא את המצברים שלכם בידע, כל אחד על פי יכולתו והתעניינותו כדי שתוכלו לעמוד במשימתכם – להעביר את זיכרון השואה לדורות הבאים.
אני משוכנע, שאתם הנמצאים עמנו כאן היום במעמד זה, החלטתם לא לפרוש מתוכנית "נוער נאמן זיכרון השואה", אתם הפנמתם היטב את תודעת השליחות והאחריות בהעברת זיכרון השואה לדורות הבאים מתוך רצון עצמי ומחויבות כלפי העם היהודי.
אנשים מדברים רבות על הלקחים מהשואה.
חשוב שנבהיר: אילו בתקופת טרום השואה ובתקופת השואה הייתה לנו מדינה שהייתה יכולה לשמש מקלט לעם היהודי, היינו יכולים להציל את עמנו מהשמדה.
לכן, אתם הדור הצעיר חייבים להגיד לכל נער יהודי, עלינו לשמור היטב היטב על הפיקדון שנמסר בידינו, ששמו מדינת ישראל. על המדינה להיות חזקה מבחינה ביטחונית וחישוקיה החברתיים צריכים להיות איתנים תוך כדי קיום תרבות של מחלוקת בתוכנו. המכנה המשותף בין חלקי העם גדול יותר מהמפריד.
עלינו לשמור ולחזק את זהותנו הערכית-יהודית-והדמוקרטית של מדינתנו.
אַל ניתן לוויכוחים האידיאולוגיים בחברתנו לכרסם בקיומה של מדינת ישראל.
אין לנו ארץ אחרת.
אביא בפניכם את עדותו של בני וירצבורג- ניצול שואה:
בני נולד בגרמניה, עבר את פרעות "ליל הבדולח", שולח לאושוויץ, שהה במחנה מלק וצעד בצעדת המוות למחנה מטהאוזן. שרד את השואה. עלה לארץ ב- 1945 והגיע לקיבוץ עין השלושה. הוא כתב את זיכרונותיו בספר: "מגיא ההריגה לשער הגיא".
לאחר ששמע את דבריהם של בני מהרש"ק, ומפקדי פלמ"ח בחדר האוכל של הקיבוץ על מבצעי ההעפלה והמאבק למען הקמת המדינה והצורך בלוחמים נוספים הוא כותב בספרו:
אמנם כבר עברנו בחיינו את שבעת מדורי הגיהנום, והיינו רוצים בחיים שלווים בביתנו החדש, אך אותו לילה, בחדר האוכל, כשראינו לפנינו את כל אותם חברי המשק, שהכרנום מקודם כעובדים בענפי המשק השונים, כמגישי ארוחות, אבל על היותם מפקדים ואנשי מלחמה לא ידענו ולא כלום – אותה שעה גמלה בלבנו ההחלטה להצטרף, להימנות על הלוחמים! ואפשר דווקא משום שלא ניתן לנו להלחם במרצחינו במחנות אושוויץ. מטהאוזן ומלק, דווקא משום שמולדתנו החדשה גם כן אין מניחים לנו – רצינו להיות שותפים ללוחמים העבריים שעמדו כאן לפנינו, לוחמים בכל מאודנו, מהר ככל האפשר.
תוך כמה ימים עמדנו כמה חברים בחדר נסתר וחשוך למחצה, באחת מפינות הקיבוץ, ואחד החברים השביע אותנו שבועת אמונים ל"הגנה", למול אקדח ותנ"ך מונחים כרוכים על שולחן מכוסה שמיכת צמר צבאית. היה זה חבר הקיבוץ פלטיאל. כשעמד מאחרי השולחן עם התנ"ך והאקדח, בחדר המסתורי שבירכתי ה'גבעה', לא היה זה אותו פלטיאל, חבר משק, שנאם בערב בחדר האוכל. כאן עמדה לפנינו דמות של מפקד, בעל מבט נמרץ, תקיף ארשת, עז וחודר, כמי שאינו יודע פשרה. כאן הוא לא נאם, לא אמר מילה מיותרת. אחד- אחד נכנסנו בעד הדלת אפופת המסתורין, התייצבנו אצל השולחן, וכשיד ימין מונחת על קת האקדח ועל התנ"ך ויד שמאל מורמת אל-על, חזרנו אחריו על המלים הספורות שנאמרו בקול עמוק ובוטח: "נשבע אני שבועת אמונים להגנה ולנשק ומוכן להקריב את חיי למען ארץ ישראל: הנני מוכן לפקודה".
בשניות הספורות שעמדתי דום לפני פלטיאל וידי על קת האקדח – שניות חרדה הרבה, כשעמדתי לפני מפקדים נאציים, שחיי היו הפקר בעיניהם. הם היו חמושים; ידיי, אז, היו ריקות... לפיכך הרגשתי כי אין אני נשבע אמונים רק להגנה, אלא נשבע כמה שבועות אחרות: שבועת נקמה לדם הורי הנרצחים וקרובי המורעלים; שבועה לנקום כבוד עמי המושפל; שבועה לנקום דמם של יהודים, שנפחו נשמותיהם במשרפות ושעלו בעשן, מתוך ארובות "העבודה משחררת" הנאצית...
...ואז, זו הפעם הראשונה, הרגשתי כי לא שגיתי בזה שנאבקתי ונשארתי בחיים;כדאי וכדאי היה להישאר בחיים אפילו למול אבא המתבוסס בדמו, ובלבד להגיע ליום זה. ויצאתי, ואחרי נכנס חבר אחר. חשתי כאילו זה עתה רק הנני נער שהגיע למצוות – בוגר, בעל אחריות לאומית, אשר אשאנה עמי בגאון ובהתרוממות הרוח בכל אשר אלך.
נקמת הניצולים בגרמנים – הייתה הקמת מדינת ישראל. המשיכו בדרכו של בני וירצבורג: זכר אין לנו ארץ אחרת.
אם הנוער הישראלי יָפְנים את לקחי השואה, תעלה מחויבותם לשמור על קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית לנצח נצחים.
...ואז, זו הפעם הראשונה, הרגשתי כי לא שגיתי בזה שנאבקתי ונשארתי בחיים;כדאי וכדאי היה להישאר בחיים אפילו למול אבא המתבוסס בדמו, ובלבד להגיע ליום זה. ויצאתי, ואחרי נכנס חבר אחר. חשתי כאילו זה עתה רק הנני נער שהגיע למצוות – בוגר, בעל אחריות לאומית, אשר אשאנה עמי בגאון ובהתרוממות הרוח בכל אשר אלך.
נקמת הניצולים בגרמנים – הייתה הקמת מדינת ישראל. המשיכו בדרכו של בני וירצבורג: זכר אין לנו ארץ אחרת.
אם הנוער הישראלי יָפְנים את לקחי השואה, תעלה מחויבותם לשמור על קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית לנצח נצחים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
דברים לנוער נאמן זיכרון השואה – סיום שלב א - בוגרי כיתות ט'
אייר תשס"ז – 13.5.2007
- הסתיימה שנה. עברתם את השלב הראשון. אני תקווה כי פתחנו לכם צוהר על קורות העם היהודי בשואה.
- אין אנו מתכוונים שבחיי היום-יום ובכל שעה תעסקו בשואה. אין אנו מתכוונים שתהיו נערי שואה, אלא שעניין זיכרון השואה יהווה חלק בלתי-נפרד מעולם הערכים האישי שלכם.
במה?
1. זיכרון השואה יהווה חלק בלתי נפרד מעולם הערכים שלכם.
2. הפקת לקחים מהשואה.
אתם היושבים כאן, הינכם פסיפס של החברה הישראלית: דתיים וחילוניים, עולים חדשים וותיקים, בעלי דעות ימניות ושמאלניות ועוד.
תמיד תזכרו, שזיכרון השואה והפקת לקחי השואה הם מעבר לכל מחלוקת פוליטית.
בעל כורחנו - השואה הינה מרכיב מרכזי חשוב בזהותנו היהודית ציונית.
- חשוב שיהיה קשר חברתי בין חברי נוער נאמן זיכרון השואה על בסיס ערכי ותודעת השליחות. אנו מצפים שבעתיד, תהיו גוף משפיע גם בלעדינו.
- המכון תמיד ישמש אכסניה עבורכם להתכנסויות וחיפש חומר ומידע על השואה.
- אני ממליץ לכם לקרוא קמעה קמעה- לאט לאט ספרים על השואה.
אני אפילו מצפה שיהיה לכם מספר ספרים בספרייה האישית בביתכם כדי שתוכלו להשתמש בהם בעת פעילותכם בהנחלת זיכרון השואה.
אסיים מיומנה של דוניה רוזן:
קטע זה כתבה דוניה רוזן כשהייתה בת 12, בעת שהסתתרה ביער לאחר רצח בני משפחתה. 23.6.1943 "חסרה אני מילים, אבל מוכרחה אני לכתוב, מוכרחה, רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן בפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו. רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו – פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים, כי מאמינה אני באמונה שלימה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדיכם עתיד טוב יותר...". [רפפורט ספירה, "בין תמולנו למחרנו", ירושלים, תש"ס, עמ' 18]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה