גדעון רפאל בן-מיכאל
דברים בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל – תשס"ט
מרכז תרבות דתי לנוער – נווה שאנן
על פי המסורת הנקוטה בידינו זה שנים רבות, התכנסנו הערב, קהילה חזקה חסונה ואיתנה כדי להעלות את זכרם של בני קהילתנו שנפלו במערכות ישראל.
הפעם, אני חורג ממנהגנו ואיני מדבר על הבנים שלנו. רוצה אני לדבר על בנים אחרים שנפלו ולקיים עמכם מצוות גמילות חסדים. כידוע לכם, מצווה גמילות חסדים עושים עם החיים וגם עם המתים.
במעמד נרגש וחשוב זה, אני רוצה להיות עמכם שליח של עם ישראל, מבחינת לזכור ולא לשכוח, להעלות את זכרם של מאות חיילים גיבורים, ניצולי השואה - שארית הפליטה שנפלו במלחמת הקוממיות.
מעת לעת עולָה השאלה: האם יש לנו את זכות מוסרית לומר דברים בשם הבנים-הנופלים?
במעמד זה, אני נוטל על עצמי את האחריות והזכות לומר כי גם הבנים-הנופלים המביטים בנו משערי שמים, היו מצטרפים עמנו לשליחות זו. כל עולם הערכים שהם ספגו בביתם ובקהילתם בצירוף עולם הערכים שהם הותירו אחריהם, משדרים לנו את המסר: אַל תשכחו את ניצולי השואה שנפלו במערכה לשחרור ארצנו. גם אנו מצטרפים לזוכרים.
לאחר השואה, רבים משארית הפליטה, שמו פעמיהם לעבר ארץ-ישראל, לָאָרֶץ המובטחת. הם קיוו כי יגיעו אל המנוחה והנחלה. הצעירים שבהם הגיעו לָאָרֶץ עם פרוץ המערכה לתקומת המדינה היא מלחמת העצמאות ומיד גויסו לצה"ל ורבים מהם נפלו במלחמה.
זיכרונם לא נשמר כדבעי. להם לא הייתה קהילה חזקה וחסונה. זכרם לא נשמר, לא מרצון רע של גורם כלשהו. הנסיבות הביאו לתוצאה זו. בני משפחה כמעט שלא היו להם - הם הושמדו בשואה. הנופלים לא למדו במערכת החינוך העברית בארץ ישראל, לכן, הם גם אינם נזכרים בטכסי הזיכרון המתקיימים בבתי הספר.
מצבותיהן בבתי העלמין שוממות. איש אינו פוקד את קבריהם בימי הזיכרון. משפחותיהם נכחדו.
הפעם, אנו נמלא את משימת שימור הזיכרון לניצולי השואה שנפלו במערכה לתקומת המדינה. ראוי, שאנו נעשה זאת. אני מציע לקהילה לאמץ את העלאת זכרם מדי שנה בשנה יחד עם בנינו-הנופלים.
* * * * * * * * * * *
הגל הראשון של העולים שהגיעו לארץ עם קום המדינה, היו ניצולי השואה - אנשי שארית הפליטה.
בשנת 1948 היוו אנשי שארית הפליטה, 86 אחוז מסה"כ העולים.
בשנת 1949הם היוו 67 אחוז מסה"כ העולים.
שארית הפליטה הגיעה לארץ באמצעות גח"ל – ראשי תיבות: גיוס חוץ לארץ.
מבלי להמעיט בחשיבות התפקיד שמילא הנוער הישראלי במלחמת העצמאות, הרי שזו הוכרעה במידה רבה גם בזכותם של עשרות אלפי מגויסים שהצטרפו לכוחות המגן מקרֶב יהודי אירופה במסגרת הגח"ל – גיוס חוץ לארץ.
גיוס אנשי הגח"ל הֵחל בשלהי 1947 במחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה.
מאוחר יותר התרחב הגיוס לארצות נוספות באירופה ולמחנות המעצר בקפריסין.
כמו כן, גויסו בארץ עולים שעלו במיכסות העלייה הרגילות וחיו בבתי עולים. מרבית המגויסים במסגרת הגח"ל, היו ניצולי שואה.
על פי קביעת החוקרים, מחצית מהכוח הלוחם של ההגנה, ומעט מאוחר יותר של צה"ל במלחמת העצמאות, הורכב מניצולי השואה.
עתה, הנני מביא בפניכם מכתב מרגש של הורים שכולים אנשי שארית הפליטה, שאיבדו את בנם יחידם מאיר פבר, שנפל בקרב במלחמת העצמאות. מתוכן המכתב, אנו לומדים על גודל הטרגדיה של ניצולי השואה, ששרדו והגיעו לארץ-ישראל. להלן קטע מהמכתב:
בשנת 1948 היוו אנשי שארית הפליטה, 86 אחוז מסה"כ העולים.
בשנת 1949הם היוו 67 אחוז מסה"כ העולים.
שארית הפליטה הגיעה לארץ באמצעות גח"ל – ראשי תיבות: גיוס חוץ לארץ.
מבלי להמעיט בחשיבות התפקיד שמילא הנוער הישראלי במלחמת העצמאות, הרי שזו הוכרעה במידה רבה גם בזכותם של עשרות אלפי מגויסים שהצטרפו לכוחות המגן מקרֶב יהודי אירופה במסגרת הגח"ל – גיוס חוץ לארץ.
גיוס אנשי הגח"ל הֵחל בשלהי 1947 במחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה.
מאוחר יותר התרחב הגיוס לארצות נוספות באירופה ולמחנות המעצר בקפריסין.
כמו כן, גויסו בארץ עולים שעלו במיכסות העלייה הרגילות וחיו בבתי עולים. מרבית המגויסים במסגרת הגח"ל, היו ניצולי שואה.
על פי קביעת החוקרים, מחצית מהכוח הלוחם של ההגנה, ומעט מאוחר יותר של צה"ל במלחמת העצמאות, הורכב מניצולי השואה.
עתה, הנני מביא בפניכם מכתב מרגש של הורים שכולים אנשי שארית הפליטה, שאיבדו את בנם יחידם מאיר פבר, שנפל בקרב במלחמת העצמאות. מתוכן המכתב, אנו לומדים על גודל הטרגדיה של ניצולי השואה, ששרדו והגיעו לארץ-ישראל. להלן קטע מהמכתב:
יהושע פבר וחיה פבר
אצל דוה לופטגלס
יפו-ג'בליה
רח' ג' 231 תל-אביב, 17.5.49
לכבוד
ראש הממשלה
מר דוד בן-גוריון
מאד נכבד ונעלה
הננו מרשים לנו בזה לבקש את כב' הרם לעיין בדברינו כדלקמן, אשר יוצאים מתוך לב שבור ורצוץ של הורים שכולים אשר אִבדו את בנם היחיד בנגב ונשארו עזובים וגלמודים בלי כל עוזר וסומך.
אצל דוה לופטגלס
יפו-ג'בליה
רח' ג' 231 תל-אביב, 17.5.49
לכבוד
ראש הממשלה
מר דוד בן-גוריון
מאד נכבד ונעלה
הננו מרשים לנו בזה לבקש את כב' הרם לעיין בדברינו כדלקמן, אשר יוצאים מתוך לב שבור ורצוץ של הורים שכולים אשר אִבדו את בנם היחיד בנגב ונשארו עזובים וגלמודים בלי כל עוזר וסומך.
אנו החתומים מטה מקרנץ-פולניה באנו הנה לפני שבוע ממחנה לינץ באוסטריה ונודע לנו כאן הבשורה המחרידה והמדהימה אשר בננו היחיד מאיר פבר נפל ביום 19.4.48 בקרב על כתריה לפי התעודה אשר מצורף כאן. הוא היה המשענת היחידה שלנו, כי הננו אנשים זקנים וחלשים אשר עבר עלינו כל ה-ז' מדורי גהינום בפולניה, גרמניה ורוסיה ומחנות ההשמדה וכו'. כל תקותנו היתה בבננו זה ולבסוף בבואנו הנה נשבר לבנו לרסיסים ואין כח לשאת את הצער והיגון הגדול. יש במיוחד לציין כי בננו התנדב מעצמו ועוד ארגן 40 בחורים אחרים באוסטריה והביא את כולם באופן מיוחד מחו"ל לצבא ההגנה להשתתף בקרב למען המולדת – והוא נפל בדמי ימיו בעודו בן 21 שנה.
אנחנו עכשיו חסרי אונים ואובדי עצה ואין לנו שום אמצעים כספיים להגיע לידי איזה מור פרנסה אשר יתן לנו קצת נוחם וחיי כבוד ביגיע כפינו בארץ האבות.
וזה סיפורו של הבן מאיר פבר ז"ל, כפי שמובא בספר יזכור לחללי צה"ל:פבר מאיר בן 21 בנופלו.
מאיר, בנם-יחידם של חיה ויהושע, נולד ביום ט"ז באדר א' תרפ"ז (18.2.1927) בעיר קריניצה שבדרום גליציה, פולין ולמד ב"חדרים" ובבית-ספר יסודי. במלחמת-העולם השנייה התגלגל עם המשפחה בנתיב הפליטים לרוסיה. שם למד מכונאות-רכב ועבד במקצוע זה. אחרי המלחמה חזרה המשפחה לפולין ויצאה לאוסטריה למחנה-עקורים ליד לינץ. מאיר היה חבר פעיל ב"הפועל המזרחי", מדריך נוער והתאמן שם ב"הגנה".מאיר עלה ארצה בחודש יוני 1948, התגייס מיד לצה"ל ושירת כמקלען. כמו-כן, שימש מקשר בין מטה הגדוד לפלוגתו ונודע כחייל אמיץ הנלחם מתוך התלהבות דתית לקידוש השם. הוא השתתף בקרבות ולאחר-מכן נטל חלק במבצע פריצת הדרך לנגב. מאיר נפל בעת מבצע "יואב" לפריצת הדרך לנגב, ביום ט"ז בתשרי תש"ט (19.10.1948) בקרב על כרתיה.
ביום י"ב בטבת תשי"א (21.12.1950) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.
מכתב זה מגלם את הטרגדיה הכפולה, הנוראה והקשה. יהודים ניצלו מתופת השואה, שרדו, הצליחו להגיע לארץ ישראל וכאן נפלו במערכה לתקומת המדינה.
המשורר הידוע נתן אלתרמן היה ער לתרומתם של ניצולי השואה. ב"טור השביעי" הוא כתב על ניצולי השואה שנפלו במערכה לשחרור מולדתנו. שם השיר "אחד מן הגח"ל" וכך כתב:
מִסיפון אוניה מִתנודֶדֶת.הוא יָרָד אל רְצִיף הנָמֶל.וחִכְתה בָרַציף לו מולדֶתבִדְמות אוטו צְבאי וְסָמָל.היא את שֵמו בחותמֶת הטביעה,היא השליכה בגדיו אל השק.ושבועה נוראה היא השביעהלקולו של הגשם הדק.וַנִרְאהו זוחל, או כורע,או עומד עם צלחת בָתור,וַנֵדָע: ללא בָית וְרֵעקר ללחום את מלחמת הדור.עוד הָאָרֶץ הזאת לא נתנה לו,לא יָדִיד, לא פינה לְמִקלט,לא שִמְחה מן הָאֶלֶף הללו.אשר לנו היה לְמַתָת.לא, כי רק את חייו, פְליטֵי חרב,הוא קיבל על החוף מיָדה.אבל גם את חייו, אֵי בָעֶרֶב,הוא השיב בנופלו בעדה.
* * * * * * * * * * * *
ועתה, אעלה את זכרם של נופלים נוספים, המייצגים עבורנו אל כל ניצולי השואה שנפלו על תקומת המדינה. הדברים מובאים מספר יזכור של חללי צה"ל. השמות נבחרו על ידי באקראי. שימו לב לתוכן הדברים.
לנגנס משה שהיה בן 28 בנופלו .
משה בן חנה-הנדל ואברהם-אהרן. נולד ביום א' בניסן תר"ף (20.3.1920) בעיירה ויירשוב, פולין. למד ב"חדר" לימודי דת ויהדות ובביתו ספג אווירה ציונית חמה. משבגר מעט הצטרף לתנועת "בית"ר" והיה חבר פעיל בשורותיה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה עימה - נשלחה כל משפחתו למחנה הריכוז בפוזנאן. כל משפחתו נספתה במחנות. נותרו בחיים רק הוא ואחיו שמואל.
משה, שהיה ציוני. מצא דרכו לאונייה "בן הֵכט" שעשתה דרכה לארץ-ישראל. בדרכה נתפשה האונייה בידי הבריטים שעל-פי מדיניות ממשלתם לא התירו ליהודים לבוא לארץ-ישראל והאונייה על נוסעיה נשלחה לקפריסין, ופליטי החרב ניצולי השואה הושמו שוב מאחורי גדרות התיל. בקפריסין הכיר נערה בשם בלומה, אף היא ניצולת שואה, והזוג התחתן בקפריסין.
עם פתיחת שערי המחנות בקפריסין עלה הזוג הצעיר לארץ ובשנת 1947 התיישב בחיפה, שבה גרו קרובי משפחה של משה ששיכנו את הזוג בביתם ועזרו להם להיקלט בארץ.
זמן לא רב לאחר שהגיע ארצה פרצה מלחמת-העצמאות ומשה התגייס והוצב בגדוד 21 של חטיבת "כרמלי". עם גדודו לחם בגליל, ולאחרונה בגיזרת מנרה. משלט שייח'-עבד שליד מנרה הוחזק על-ידי כוחותינו.
ב-22.10.1948 , במהלך ההפוגה השנייה, תקפו כוחות קאוקג'י את המשלט במפתיע והוא נפל בידיהם. באותו יום תקפה פלוגת משוריינים של חטיבת "כרמלי" בניסיון לכבוש את המשלט מחדש, אך ללא הצלחה. למחרת נערכה התקפה נוספת, אך גם הפעם ללא הצלחה. בקרב זה נפל, ביום כ' בתשרי תש"ט (23.10.1948), נפל משה בקרב בסמוך לקיבוץ מנרה והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בראש פינה.
* * * * * * * * * * *
ועתה, אעלה את זכרו של אושפיץ יעקב [ינה] בן 18 בנופלו.
יעקב בן צביה ויצחק, נולד ביום י"ח בתשרי תרצ"א (10.10.1930) בעיר דברצ'ן, הונגריה. הוא למד בבית-ספר תיכוני.
עם השתלטות הנאצים על המדינה נלקח מבית הוריו, יחד עם שני אחיו, והובא למחנה-ריכוז. היה במחנות בווינה, גרֶאץ, מאוטהאוזן, והועבר לבסוף לאושוויץ סמוך לימי השחרור, וכעבור שבוע ימים שיחררוהו הרוסים ממחנה-המוות. מאז הלך בנתיב-גאולים. יעקב הגיע לאיטליה והוכנס למוסד לילדים ולנוער שאורגן על-ידי חיילי הבריגאדה היהודית. שם עשה שנה וחצי עד שהגיע תורו לעלייה. עלה ביוני 1946 באונייה "וג'ווד".
בארץ למד בבית-ספר בכפר נוער דתי והתמחה במקצוע הפחחות.
לפני סיום לימודיו פרצה מלחמת-העצמאות והוא התגייס. יעקב שירת בחטיבת "גולני" והשתתף בקרבות במשטרת גשר, ובהגנה על עין גב. ביום ח' באלול תש"ח (12.9.1948), נפל בפעולת-סריקה בין כפר חיטין לעילבון, ליד חירבת ביר-סבינה.
הוא נשלח להביא תחמושת למקלע, ובשובו גילה שהעמדה נפלה בידי האויב. עוד הספיק להרים קולו ולהזהיר את חבריו, שבאו אחריו, שלא יפלו אף הם בפח שטמן להם האויב. עם כיבוש הגליל נמצאה גווייתו באדמת כפר עילבון, ונקברה בטבריה.
ביום ט"ז בסיוון תש"י (1.6.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת
יצחק.
* * * * * * * * * * *
ועתה, אעלה את זכרו של מירמלשטיין טוביה בן 20 בנופלו.
טוביה נולד בשנת 1928 בעיר צ'קיב, בחלק הקרפטו-רוסי של מחוז מרמרוש (אז בצ'כוסלובקיה), ולמד ב"חדר" ובבית-ספר יסודי ממשלתי. השלטון ההונגרי, שחזר למקום בעקבות ההסדר עם הגרמנים, הסגיר אותו עם כל היהודים לידי המרצחים הגרמנים. טוביה החזיק מעמד במחנה-העבודה שאליו נשלח, וכשחזר הביתה
אחרי המלחמה מצא את עצמו באזור שסופח לאוקראינה הסובייטית. תחת מטר אש אוטומטית, שפצעה את חברו שהלך איתו, עבר את הגבול להונגריה וב"נתיב הבריחה" הגיע דרך אוסטריה לאיטליה.
בפברואר 1948 התנדב לקיבוץ. באימונים של ה"הגנה" באומרו: "קברנו מיליונים ולא השגנו כלום, נקריב עוד אלפים ואולי נשיג עצמאות. הסיכון גדול. אך אין פנאי להיסוסים!"
בשיירה של אנשי גח"ל (גיוס חוץ-לארץ), הגיע לארץ ביום הראשון לעצמאות ישראל,
15.5.1948, באונייה "תֶטיס", גויס לצבא ושירת בתפקיד מקלען שני בחטיבה 7, שזה עתה הוקמה. עם כניסת הלגיון הירדני למלחמה הוחמר מצבה של ירושלים והדרך אליה נותקה על-ידי מערך הלגיון בלטרון. בניסיון לפרוץ את הדרך נערך מבצע "בן-נון א'" והמשימה הוטלה על חטיבה 7. הכוחות התוקפים נתקלו בכוחות אויב עדיפים ונאלצו לסגת. בקרב זה נפל, ביום ט"ו באייר תש"ח (24.5.1948).
ביום י"א באדר תש"י (28.2.1950) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.
טוביה נולד בשנת 1928 בעיר צ'קיב, בחלק הקרפטו-רוסי של מחוז מרמרוש (אז בצ'כוסלובקיה), ולמד ב"חדר" ובבית-ספר יסודי ממשלתי. השלטון ההונגרי, שחזר למקום בעקבות ההסדר עם הגרמנים, הסגיר אותו עם כל היהודים לידי המרצחים הגרמנים. טוביה החזיק מעמד במחנה-העבודה שאליו נשלח, וכשחזר הביתה
אחרי המלחמה מצא את עצמו באזור שסופח לאוקראינה הסובייטית. תחת מטר אש אוטומטית, שפצעה את חברו שהלך איתו, עבר את הגבול להונגריה וב"נתיב הבריחה" הגיע דרך אוסטריה לאיטליה.
בפברואר 1948 התנדב לקיבוץ. באימונים של ה"הגנה" באומרו: "קברנו מיליונים ולא השגנו כלום, נקריב עוד אלפים ואולי נשיג עצמאות. הסיכון גדול. אך אין פנאי להיסוסים!"
בשיירה של אנשי גח"ל (גיוס חוץ-לארץ), הגיע לארץ ביום הראשון לעצמאות ישראל,
15.5.1948, באונייה "תֶטיס", גויס לצבא ושירת בתפקיד מקלען שני בחטיבה 7, שזה עתה הוקמה. עם כניסת הלגיון הירדני למלחמה הוחמר מצבה של ירושלים והדרך אליה נותקה על-ידי מערך הלגיון בלטרון. בניסיון לפרוץ את הדרך נערך מבצע "בן-נון א'" והמשימה הוטלה על חטיבה 7. הכוחות התוקפים נתקלו בכוחות אויב עדיפים ונאלצו לסגת. בקרב זה נפל, ביום ט"ו באייר תש"ח (24.5.1948).
ביום י"א באדר תש"י (28.2.1950) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.
* * * * * * * * * * *
מסגרת הזמן, אינה מאפשרת להרחיב את היריעה, לכן בחרתי להעלות את זכרם של ארבעה נופלים המייצגים את כלל ניצולי השואה שנפלו במלחמת הקוממיות.
לסיום, אוֹמָר לְזִכְרָם ולזכר בנינו הנופלים את התפילה:
זָכוֹר יִזְכּור אֶתְכֶם אֱלוהִים חַיִּים, בְּטוֹב וּבְרַחֲמִים, יִקּום נִקְמַת דַּמְכֶם הַטָּהוֹר כַּכָתוּב:
"הַרְנִינוּ גוֹיִים עַמּוֹ כִּי דַּם עֲבָדָיו יקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתו עַמּוֹ".
מִנְשָׁרִים קַלּוּ וּמֵאֲרָיות גָּבֵרוּ בְּצֵאתכֶם לְהַנְחִיל נִצְחוֹן עולָם לְיִשְׂרָאֵל. זֵכֶר עֲקִידָתָכֶם וּמַעֲשֵׂה גְּבוּרָתָכֶם לא יָסוּפוּ מֵאִתָּנוּ לְעולָמִים כִּי מִלְחֶמֶת יְיָ נִּלְחַמְתֶּם וְנַפְשׁותֵיכֶם תִּהְיֶינָה צְרוּרוֹת בִּצְרוֹר הַחַיִּים, אַמֶן!
* * * * * * * * * * *
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה