26.3.2012

גדעון רפאל בן מיכאל

חירוף נפש למען הצלת ספרי תורה
ומניעת חילולם בשואה
פורסם בעיתון "הצופה", עשרה בטבת תשס"ז, 31.12.06

בגמרא במסכת סנהדרין דף עד, ע"א נאמר: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואַל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים"

בהסתמך על הגמרא הזו, פוסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ה, הלכה א: "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב); ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו, את שם קודשי" (שם). כיצד? בשעה שיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג: שנאמר במצוות, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה), ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר,
הרי זה מתחייב בנפשו. במה דברים אמורים, בשאר מצוות, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל שלוש עבירות אלו, אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תיהרג, ייהרג ואל יעבור". הצלת ספרי תורה לא נכללו בדין "ייהרג ואל יעבור".
אם כך, דברי ההלכה, כיצד נוכל להסביר את חירוף הנפש למניעת חילולם של ספרי תורה ע"י יהודים בשואה?
האם חירוף הנפש עבור הצלת ספרי תורה ומניעת חילולָם צרובים עמוקות במסורת עם ישראל?
תשובתי האישית: כן. מוכר לנו היטב הסיפור על חנינא בן תרדיון הטבוע עמוק במסורת היהודית. מי שינק מסורת זו במשך שנות חייו, לא היה יכול לנהוג אחרת.

בשואה, הגרמנים לא רצו רק להשמיד פיזית את העם היהודי אלא גם רצו להשמיד ולחסל את המהות הרוחנית של העם היהודי הגלומה בגווילי ספר התורה. אלה היו מעשי השפלה ודיכוי רוחניים. יהודים רבים לא היו מסוגלים להחריש נוכח תופעה חמורה זו.

מדי שנה, במוסף של יום כיפור - בתפילת הסליחות, אנו מזכירים את עשרת הרוגי מלכות, וכך אנו אומרים בתפילה: "ציווה להוציא חנניא בן תרדיון מבית אולמו, ובחבילי זמורות שרפו גולמו, וספוגין של צמר שמו על ליבו לעכב עצמו, וכשנסתלקו, מיד נשרף וספר תורה עמו".

בקינות לתשעה באב, אנו מוצאים קינה על עשרת הרוגי מלכות, וכך אנו אומרים בקינה: "רבי חנינא בן תרדיון אחריו מקהיל קהילות בציון שערה. יושב ודורש וספר תורה עמו. והקיפוהו בחבלי זמורה. את האור הציתו בהם וכרכוהו בספר תורה. ספוגין של צמר הניחו על ליבו שלא ימות במהרה".

בתמצית אוכל לומר: ספר התורה הוא ליבת הקניין הרוחני והאידיאלים של העם היהודי.
הגרמנים לא רק רצו להשמידנו פיזית אלא גם למנוע מהאנושות כל זכר מהקניינים הרוחניים של עם ישראל.
למען שמירת האידיאלים הגלומים בספר התורה, היו רבים מוכנים להקריב את נפשם למען מניעת חילולם של ספרי תורה בידי הגרמנים בשואה.

במאמר זה אביא שלושה אירועים של חירוף נפש למען הצלת ספרי תורה.

אפרים קרבצ'ינסקי מספר בסיפור-עדות שכתב בספר לזכר קהילת קובלניק:
"היה זה ביום 27 ביוני 1941, ביום שהגרמנים פרצו אל בית הכנסת והכו את המתפללים. פרצו את ארון הקודש וציוו על מעט היהודים הזקנים, שלא הספיק להם הכל לברוח, להוציא החוצה את ספרי התורה.
הקלגסים הגרמנים קרעו את גווילי הספרים הקדושים, כשהם צורחים: "מה חזק הוא הקלף? כמוהו כמו היהודים". למחרת קראו הרוצחים הגרמנים לרב העיירה, ר' הירש מאקובסקי, וציוו עליו לשרוף את ספרי התורה. והרב השיב להם בנחת: "אתם יכולים לשרוף אותי, אך זאת (לשרוף את ספרי התורה) – אני לא אעשה! בתגובה הם היכו את הרב מכות נמרצות. וכאשר הרוצחים הגרמנים הובילו את העדה היהודית אל בורות המוות, ופקדו עליהם לכרוע ברך. אז צעק אליהם הרב: 'יהודים לא לכרוע ברך! אלא לעמוד על קצות האצבעות'.
ברגעים האחרונים של העדה הנידונה למוות, ניחם הרב מאקובסקי את עדתו: יהודים יהיה טוב. יהודים, קראו 'שמע ישראל'. איש מהם לא בכה".

אשר כורך מגלינא, מספר בעדותו: "מרגש ביותר הוא הסיפור על מעשה הגבורה של אחד מפשוטי העם, מוכר הדגים מגלינא: ירחמיאל וולף לא היה תלמיד חכם, גם לא עשיר. מעולם לא הייתה לו יומרה להימנות על ה'שיינע-יידן' (היהודים המכובדים). אדרבה, איש פשוט ותמים היה. ידיעותיו "באותיות הקטנות" הצטמצמו בידיעת קריאת התפילה מתוך הסידור' שלו.

כמונו כאבותיו, עסק במכירת דגים לשבת ליהודי העיירה. לפעמים היה גם שוחט עגל רך, ואשתו הייתה מוכרת את החלקים בבתי עשירי העיירה. מזה התפרנסו, בימי המלחמה הראשונים קנה ירחמיאל וולף את 'עולמו' בזכות מעשה נועז של קידוש השם. וכך היה המעשה: באותם הימים הרעים לעם ישראל, כאשר קלגסי היטלר היו השליטים בעירנו גלינא והתנקמו ביהודים באכזריות רבה גם הם חיללו את קדשי ישראל.

יום אחד פרצו לבית הכנסת הגדול ולשאר בתי התפילה. פתחו את ארוני הקודש והוציאו את כל ספרי התורה. פרשו אותם על המגרש שליד בית הכנסת וגללו אותם על האדמה. לאחר מכן חטפו יהודים ונתנו בידיהם דליים, ופקדו עליהם להביא נפט.
לאחר שהיהודים הביאו נפט, תפסו את ירחמיאל וולף, שהיה איש גבוה משכמו ומעלה, והביאו אותו למקום בו
חיללו את הספרים הקדושים, ופקדו עליו לשפוך את הנפט ולהדליק את המדורה.
ירחמיאל וולף נזדעזע ונפחד ממראה עיניו, פרץ בבכי גדול וסירב למלאות פקודתם. הגרמנים הרשעים התרתחו וכיוונו את קנה רוביהם אל מול לבו של ירחמיאל וולף, ואיימו עליו לרצחו. לפתע קרע ירחמיאל וולף את בגדיו פרם את כותנתו וגילה את חזהו החשוף, וצעק לעבר הרוצחים הגרמנים: 'תירו בי, אך דבר כזה לא אעשה, לא אשרוף ולא אחלל את קדשינו!' דבריו נאמרו בחרדת קודש ובתוקף שכזה, עד שהרשימו את השטנים הגרמנים".

אהרון קסטנברג, מקהילת קוז'ניץ מספר בעדותו: "גבורה עילאית והקרבה עצמית למען קודשי ישראל, הפגין יהודי אלמוני. אף אחד לא ידע את שמו קראו לו 'הגיבן'. שמו הפרטי היה אליהו, איש מסתורין היה 'הגיבן'. אף איש בקוז'ניץ לא ידע משהו קונקרטי על זהותו. אפילו על מקום-מוצאו, ומהיכן הוא הגיע לקו'זניץ, לא ידעו.

'מקום מגורו הקבוע היה ב'הקדש' של הקהילה. שם היה ישן בלילה. את הימים הוא עשה, לרוב בבית העלמין העתיק. היה משתטח על קבורת הצדיקים. במיוחד רגיל היה להשתטח על קברו של 'המגיד'.

ה'גיבן' נוהג היה להשתתף בכל 'לוויה' שנערכה בעייריה. כך נהג ה'גיבן' בכל ימות השנה הרגילים, אך שונה היה מנהגו כאשר נזדמן לעיר, הצדיק ר' אהרלה המפורסם. בבוא הצדיק לעיירה, הושיב לידו את ה'גיבן', וקירבו אליו בחיבה מיוחדת. איש בעיירה לא ידע טיבה וטעמה של קירבה זו. בימי הכיבוש הגרמני, כשנוגע לאליהו ה'גיבן', שהגרמנים זוממים להתנכל לבית מדרשו של 'המגיד'.

הוא הזדרז והקדים את הרשעים: בליל אפל וחשוך הוציא מבית-המדרש כמעט את כל ספרי התורה, אולם 'הם', הגרמנים הרשעים תפסו אותו... וכך הענישו אותו הרוצחים הגרמנים: אספו את כל ספרי התורה שמצאו בעיירה, עד שנצטברה מהם ערימה גדולה, אותם ריכזו ליד ארון הקודש בבית מדרשו של "המגיד". על ערימת ספרי התורה זו, השליכו את ה'גיבן' המסכן הכבול. בלעג ובצחוק שטני התעללו בו, ובמיוחד בגבנונו. זרקו אותו הלוך וחזור, בעטו בגנונו כאילו היה כדור משחק.

ובחוץ עמדה עדת היהודים, העדה כולה של קוז'ניץ. ולהבדיל, גם האספסוף הגויי. הגויים הפולנים שבאו מיוזמתם ומרצונם, לחזות בהשפלת הכבוד היהודי ומהם שאולצו בידי הגרמנים להשתתף ב"חזיון".
לבסוף הציתו הרשעים את הגווילים הקדושים. יהודי קוז'ניץ המושפלים ראו את המחזה המזוויע שהקפיא את הדם בעורקים. אולם לא נשמע כל קול מה'גיבן', המסכן, אף הֶגה. ר' אליהו 'הגיבן' לא צעק, לא השמיע כל אנחה מפיו. כאילו כל הייסורים שהכאיבו לו הרשעים הגרמנים, לא כואבים לאו כלל. רק שפתיו מלמלו תפילה חרישית, תפילתו האחרונה בחייו. הוא קיבל את ייסוריו באהבה רבה , גווילים אינם נשרפים מהר. גם מיתתו של הקדוש, ר' אליהו ה'גיבן' לא באה מהר, היא נמשכה וארכה זמן רב. כמו מיתתו של רבי חנניה בן תרדיון, כך גם מיתתו של ה'גיבן' הקדוש, ארכה שעה ארוכה, מיתתו ההרואית על קידוש השם".


אין תגובות: