גדעון רפאל בן מיכאל
"עקידת יצחק" שהתקיימה באושוויץ
"עקידת יצחק" שהתקיימה באושוויץ
פורסם בעיתון "הצופה", כה בניסן תשס"ה, 4.5.2005
לקראת יום השואה והגבורה, בטרגדיה האיומה שהמיטו עלינו הגרמנים, ברצוני להביא לפני הקוראים דוגמא לדילמה קשה ואיומה, המבטאת אמונה עילאית ודביקות דתית בשואה.
הדברים מובאים מעדותו של הרב צ"ה מייזליש מהונגריה [הרב יהושע גרינוולד: "מקדשי השם", עמ' ח']:
"הנה בערב ראש השנה תש"ה נקבצו ונלקחו יד מאות נערים [1400] לבלוק מבודד וסגור. למחרת, ביום א' דראש השנה, נפשטה השמועה בכל המחנה [באושוויץ], שלעת ערב ייקחו את הנערים לבית מוקד [לתאי הגאזים], והרבה אנשים במחנה היו להם בנים יחידים שנשארו להם לפליטה, והמה רצו כל היום בראש מבולבל סביב לבלוק הסגור, אולי ייפתח איזה קרן אור להציל משם את הנער היקר להם.
והנה ניגש אלי איש יהודי, שהיה נראה יהודי פשוט מאויבערלאנד, לפי תמימות הדברים שלו, אמר לי כדברים האלה:
רבי! הבן היחיד שלי, היקר לי מבבת-עיני, נמצא שמה בין הנערים הנידונים לשריפה, ויש בידי את היכולת לפדותו, והיות שידוע לנו בלי ספק, שהקאפוס יתפסו [ילד] אחר במקומו, על כן אני שואל את הרבי שאלה, להלכה למעשה, לפסוק לי הדין על-פי התורה, אם אני רשאי לפדותו, וכאשר יפסוק כן אעשה.
ואני בשומעי השאלה הלז, רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות והשבתי לו: איך אוכל לפסוק הלכה ברורה על שאלה כזו במצב כזה, הלא בזמן שבית המקדש היה קיים הייתה שאלה כזו, שהיא בדיני נפשות, עולה על שולחן הסנהדרין, ואני כאן באושוויץ, בלי שום ספר הלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי ישוב הדעת, מרוב התלאות והצרות. והנה אם היה דרך הרשעים להוציא מקודם הנפדה ואח"כ ליקח אחר במקומו, היה מקום לצדד קצת להתיר...
אכן הפציר בי מאד האיש הנ"ל בבכייה רבה ואמר: רבי, אתם מוכרחים לפסוק לי כעת את ההלכה. ואני באחת מתחנן לפניו: הרף ממני בשאלה זאת, כי לא אוכל לומר לך.
כשראה שאני עומד בשלי ואינני רוצה לענות לו דבר הלכה, אמר לי ברגש ובהתלהבות: רבי, אני עשיתי את שלי ונהגתי כפי שהתורה מחייבת אותי. אני הצגתי את השאלה לפני רב, ורב אחר אין כאן בנמצא. ואם אתם לא יכולים להורות לי שמותר לי לפדות את הבן שלי, הרי סימן הוא שאינכם שלמים עם ההלכה להתיר. שכן אילו היה מותר בלי כל פקפוק בוודאי הייתם מתירים לי. פירוש הדבר בשבילי הוא, כי לפי ההלכה אסור לי לפדות את בני. זה מספיק בשבילי וילדי יישרף, אפוא על פי התורה וההלכה. ואני מקבל זאת באהבה ובשמחה, ואין בדעתי לעשות דבר כדי לפדותו, משום שכך ציוותה עלי תורתנו... והיה כל יומא דראש-השנה, הולך ומדבר לעצמו בשמחה, שזוכה הוא להקריב את בנו יחידו לד', אף כי ביכולתו לפדותו, עם כל זאת אינו פודהו, מחמת שרואה הוא שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת ויהי' נחשב לפני השי"ת כעקידת יצחק אבינו שהייתה גם כן ביום ר"ה".
בקוראי עדות מצמררת זו, אוכל לומר, שבמעשה קידוש השם הזה מסמל אותו יהודי פשוט את החיוניות היהודית בשיא טהרתה. זו עדות אחת מני רבות. חשוב שנדע ונזכור ביום השואה והגבורה גם את העמידה היהודית-דתית-רוחנית, שלצערי הרב, לא קיבלה חשיפה מספקת.
לקראת יום השואה והגבורה, בטרגדיה האיומה שהמיטו עלינו הגרמנים, ברצוני להביא לפני הקוראים דוגמא לדילמה קשה ואיומה, המבטאת אמונה עילאית ודביקות דתית בשואה.
הדברים מובאים מעדותו של הרב צ"ה מייזליש מהונגריה [הרב יהושע גרינוולד: "מקדשי השם", עמ' ח']:
"הנה בערב ראש השנה תש"ה נקבצו ונלקחו יד מאות נערים [1400] לבלוק מבודד וסגור. למחרת, ביום א' דראש השנה, נפשטה השמועה בכל המחנה [באושוויץ], שלעת ערב ייקחו את הנערים לבית מוקד [לתאי הגאזים], והרבה אנשים במחנה היו להם בנים יחידים שנשארו להם לפליטה, והמה רצו כל היום בראש מבולבל סביב לבלוק הסגור, אולי ייפתח איזה קרן אור להציל משם את הנער היקר להם.
והנה ניגש אלי איש יהודי, שהיה נראה יהודי פשוט מאויבערלאנד, לפי תמימות הדברים שלו, אמר לי כדברים האלה:
רבי! הבן היחיד שלי, היקר לי מבבת-עיני, נמצא שמה בין הנערים הנידונים לשריפה, ויש בידי את היכולת לפדותו, והיות שידוע לנו בלי ספק, שהקאפוס יתפסו [ילד] אחר במקומו, על כן אני שואל את הרבי שאלה, להלכה למעשה, לפסוק לי הדין על-פי התורה, אם אני רשאי לפדותו, וכאשר יפסוק כן אעשה.
ואני בשומעי השאלה הלז, רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות והשבתי לו: איך אוכל לפסוק הלכה ברורה על שאלה כזו במצב כזה, הלא בזמן שבית המקדש היה קיים הייתה שאלה כזו, שהיא בדיני נפשות, עולה על שולחן הסנהדרין, ואני כאן באושוויץ, בלי שום ספר הלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי ישוב הדעת, מרוב התלאות והצרות. והנה אם היה דרך הרשעים להוציא מקודם הנפדה ואח"כ ליקח אחר במקומו, היה מקום לצדד קצת להתיר...
אכן הפציר בי מאד האיש הנ"ל בבכייה רבה ואמר: רבי, אתם מוכרחים לפסוק לי כעת את ההלכה. ואני באחת מתחנן לפניו: הרף ממני בשאלה זאת, כי לא אוכל לומר לך.
כשראה שאני עומד בשלי ואינני רוצה לענות לו דבר הלכה, אמר לי ברגש ובהתלהבות: רבי, אני עשיתי את שלי ונהגתי כפי שהתורה מחייבת אותי. אני הצגתי את השאלה לפני רב, ורב אחר אין כאן בנמצא. ואם אתם לא יכולים להורות לי שמותר לי לפדות את הבן שלי, הרי סימן הוא שאינכם שלמים עם ההלכה להתיר. שכן אילו היה מותר בלי כל פקפוק בוודאי הייתם מתירים לי. פירוש הדבר בשבילי הוא, כי לפי ההלכה אסור לי לפדות את בני. זה מספיק בשבילי וילדי יישרף, אפוא על פי התורה וההלכה. ואני מקבל זאת באהבה ובשמחה, ואין בדעתי לעשות דבר כדי לפדותו, משום שכך ציוותה עלי תורתנו... והיה כל יומא דראש-השנה, הולך ומדבר לעצמו בשמחה, שזוכה הוא להקריב את בנו יחידו לד', אף כי ביכולתו לפדותו, עם כל זאת אינו פודהו, מחמת שרואה הוא שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת ויהי' נחשב לפני השי"ת כעקידת יצחק אבינו שהייתה גם כן ביום ר"ה".
בקוראי עדות מצמררת זו, אוכל לומר, שבמעשה קידוש השם הזה מסמל אותו יהודי פשוט את החיוניות היהודית בשיא טהרתה. זו עדות אחת מני רבות. חשוב שנדע ונזכור ביום השואה והגבורה גם את העמידה היהודית-דתית-רוחנית, שלצערי הרב, לא קיבלה חשיפה מספקת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה